איך כישלון הריצה יכול להפוך להתחלה של השיא האישי הבא שלכם

רק חודש אחרי שהחלה להתאמן איתנו, היא הורידה כ-20 שניות לקמ' מהמדידה הקודמת. 20 שניות שיפור לרצים מתחילים זה שיפור משמעותי – אבל לרצה ותיקה כזו שכבר מרתון מאחוריה זה משהו נדיר יותר. השיפור הזה לא הגיע במקרה והוא לא החל בסיפורי גבורה: ההפך – זו היתה חוויה מתקנת אחרי תחושת כישלון קשה במדידה הקודמת. 

"נכשלתי. הלכתי בטסט…"

מדי פעם אני מקבל הודעות ממתאמנים בתוכנית ראנפאנל אימון אישי אותה אני מאמן, המבטאות אכזבה מעצמם שלא עמדו ביעד כזה או אחר. היעד שלה היה הטסט התקופתי. אצלנו בתוכנית האימון (להצטרפות לחצו) גם בקיץ יש מדידות: הטסט הוא אירוע תקופתי קבוע והוא חלק מהותי מהמסגרת האימונית. טקס שלא מפסידים. 

מהו טסט? בטסט יוצאים לריצה הכי מהירה ל20 דקות אצל מתחילים או 5 ק"מ אצל מתקדמים ומודדים בה דופק ממוצע, קצב ממוצע וצל"ד. באמצעות הטסטים האלה אני מעריך מהו הסף הלקטי של המתאמן (לקריאה נוספת על הטסט), ועל פיו אני מתאים את התוכנית באופן אישי לכל אחד ואחד בנפרד. מטרה נוספת של הטסטים היא לבדוק התקדמות: האם היה שיפור ביחס לטסט קודם? אנחנו כל הזמן מנטרים את הכושר שלנו ומבצעים התאמות ודיוקים לתוכנית האימונים.

האמנם כישלון?

גם אליהוד (השם האמיתי שמור במערכת) פנה אלי עם מסר דומה, הפעם מאימון שגרתי בתוכנית: "אני מרגיש כישלון". הוא לא הצליח לשמור על הקצב במשך כל המקטע והודיע רשמית שכשל. מתאמנים רבים נוטים להחמיר עם עצמם יותר מדי. "כשלון", "אי עמידה ביעדים" אלה מינוחים דרמטיים הדורשים שינוי התייחסות ושינוי תפיסה בכל האמור באימונים שלנו, ואפילו ביחס לטסט. מדוע?

מאחר ושום דבר אינו תלוי בתוצאת אימון בודד. וגם אם היה זה טסט או תחרות כדאי לשמור על פרופורציות- הרי לא חיינו, בריאותנו או פרנסתנו תלויים בכך, נכון?

המטרה העיקרית והראשונה שלנו בספורט היא אחת: להכניס אותו לשגרת החיים. מטרת העל היא לאמץ את אורח החיים הספורטיבי ובכך להרוויח בריאות, חיוניות, הנאה, ערך עצמי, אוורור והורדת סטרס ועוד… היתרון הכי גדול שיש להצטרפות לתוכנית האימונים היא במחויבות. התוכנית מחייבת – צריך לקיימה במדויק ולמרות שיש חשיבות להצלחות וכשלונות בתוכה – המחויבות חשובה יותר מההצלחה בטסט או תחרות. ואם יש פערים קבועים בין תכנון לבצוע, הרי לשם כך בדיוק יש אותי כאן כמאמן להתאים את התוכנית אישית למאומן בצורה הנכונה.

מהפרספקטיבה שלי, כמי שעוסק בספורט כ 40 שנה, אני יכול להבטיח לכם: שום דבר רגעי כמו פציעה, ריצה או אימון ואפילו תחרות מטרה בעונה, חשובים יותר ממטרת העל של התמדה בספורט לחיים. ריצה אחת שלא עבדה, טסט שלא היה מושלם איזה פעם, או אפילו שבועיים הפסקה כמו שאני מסיים כעת בגלל איזה פרוצדורה רפואית קטנה- כל ההפרעות האלה מתגמדות. בראיה הכוללת- אנחנו מנצחים כל עוד הצלחנו להתמיד בריצה ובספורט. לא רק שאין פה כישלון אלא שיש פה ניצחון אדיר, כי אנחנו עושים את מה שטוב לגוף ולנפש שלנו לאורך שנים בלי להפסיק.

ידע נרכש ועקומת לימוד

חוזרים ליעל ולטסט שלה ואל כישלון הביצוע. מה שקרה ליעל הוא דבר פשוט ומאוד בסיסי: היא לא ניהלה את הקצב שלה לאורך הטסט בצורה נכונה. פה חשוב להוסיף פרט קטן שלא ציינתי בפניכם קודם לכן: כשהרגישה שנכשלה היה זה הטסט הראשון שלה. לקבוע בפעם הראשונה את הקצב באופן מדויק כך שנצליח לתת את המקסימום בדיוק למשך 20 דקות או 5 ק"מ… זה ידע נרכש. והידע הזה נרכש כמו כל דבר באימון וכמו רוב הדברים בחיים בכלל: עם המון חזרות ותרגול.

היא בוגרת שנים ארוכות של אימון עם מאמנים בקבוצות ריצה בהן המתודה היא אחרת משלי, ובואו נודה על האמת, לא תמיד יש מתודה. כמעט כל המתאמנים שהגיעו אלי מהקבוצות לא עשו טסט מעולם.

קבוצות ריצה רבות הן מוצר-שירות חברתי, מוטיבציוני ואימוני מצוין. הן מאוד שונות זו מזו באופי ובמקצועיות ואפשר לפגוש שם הרבה צבעים. גם לא כל מתאמן צריך טסטים, כי ממילא ברוב הקבוצות לא מכוונים את האימונים באופן אישי למתאמן מרחוק כמו בתוכנית בראנפאנל, וברבות מהן משיגים את אותה מטרת העל (מחויבות לריצה) לא דרך תוכנית אימונים מקצועית, אלא דרך מפגשים ומרקם חברתי. ראנפאנל ואני מעודדים את כל קבוצות הריצה ואני מעביר מאות פניות למאמנים מלוח הקבוצות.

אז מאיפה היא יכולה היתה לדעת בטסט ראשון באיזה קצב לרוץ? כמעט בלתי אפשרי לדעת – ולכן ההנחיה היא לרוץ לא לפי קצב אלא לפי תחושה. העובדה שהיא רצה בקצב מסוים עד נקודת כשל, היא גם מקור מידע מעניין מאחר והיא נותנת לנו נקודת ייחוס לטסט הבא. כעת נדע לרוץ בקצב טיפה יותר איטי וננסה להשלים את המרחק או הזמן. בטסט שלאחר מכן ננסה להגביר בכמה שניות לק"מ, ואח"כ בעוד כמה שניות – עד שנמצא את נקודת הכשל החדשה. למעשה – מהזווית הזו נקודת כשל היא הצלחה. הצלחנו במציאת נקודת הייחוס שלנו לקראת האימונים הבאים.

החוויה המתקנת

ועדיין חווית העצירה להליכה לפני סוף המקטע הכתוב בתוכנית צרבה תחושה לא נעימה המחייבת חוויה מתקנת. הסיכון בזה הוא פחד מהטסט שיכול להפריע מאוד בהמשך – שכן צריך להתייחס אליו כאימון שגרתי ולא במונחים הרי גורל.

החלטתי לשלוח את יעל לסדרת אימונים שהם טסטים חוזרים אחת לשבוע-שבועיים כדי להשאיר טעם של הצלחה. סיבה שניה היא כדי לנרמל את היחס לטסטים – זה לא דרמה מורטת עצבים, זה עוד אימון שבשגרה. אימון קשה בטירוף, אבל רגיל…

התחלנו לאט ונגביר אט אט. זה בדיוק המהות של אימון אישי אגב: לתפור פתרון לכל אחד בקבוצה בצורה שתשרת אותו. באימון אישי מרחוק בשונה מקבוצת ריצה שנפגשת ביחד, כל אחד רץ בקצב אחר, ובדופק אחר לגמרי כל מטר בתוכנית שלו. 

כישלון או הצלחה מחזקת?

זמן מה עבר וקיבלתי מסרון חדש בווטסאפ: "בוקר טוב ומקווה ששלומך טוב. הבוקר עשיתי טסט שלישי והיה טוב! רצתי מבלי להפסיק בקצב שעבורי הוא מהיר. השעון היה רק על קצב, מרחק וזמן".

בבדיקת הנתונים גילינו שהיא קיזזה לא פחות מ-20 שניות מהקצב הממוצע שלה לקילומטר. היא קפצה מדרגה דרמטית קדימה והורידה הרבה יותר מהמתוכנן במקור. יעל למדה את היכולות והקצבים שלה למרחק הזה ותיקנה לגמרי את החוויה. פתאום כל עניין הטסט הפך למן משחק מגניב כזה של "מצא את המטמון"- הקצב האידאלי במרחק הטסט.

* המקרים אמיתיים לגמרי, השמות הוחלפו.  

מאת: גיא חלמיש
עורך RUNPANEL
מאמן ראנפאנל אימון אישי – אונליין