"אתם נמצאים רגעים ספורים לפני תחילת המסע שלכם. בזמן שאתם עומדים כאן עכשיו, מרגישים את החול בין הבהונות, אני מבקש להזכיר לכם שכמו בחיים, על מנת לנוע מהר, לפעמים צריך לנוע לאט. עכשיו זה הרגע שבו אני מבקש מכם להאט, ולהביט סביבכם. על הים האדריאטי, על השמש שזה עתה עלתה מעל לאופק, הסתכלו סביבכם. על האתלטים שעומדים לידכם. איטליה מסמלת תשוקה. איטליה מסמלת רגש. איטליה היא פמיליה, משפחה. וכרגע, כולכם משפחה אחת גדולה. אני מבקש מכם להניח יד על כתפו של האתלט לצידכם, כי היום, כולכם, אתם אחד. איירונמן אולי מרגיש כמו אירוע אישי, אבל אתם לא לבד. המשפחה שלכם, החברים שלכם, היו איתכם לאורך כל המסע הזה. לפעמים אנחנו חושבים ש"הצלחה" משמעותה הגעה לקו הסיום. זה לא כך. "הצלחה" היא מה שעשיתם כדי להגיע לרגע הזה, לכאן, לקו הזינוק, וקו הסיום – הוא המתנה שאתם נותנים לעצמכם. כל שחיה, כל רכיבה, כל ריצה, הביאו אתכם לרגע הזה. היום, אתם תהפכו לאנשי ברזל"
שווה להצטרף – קבוצת הווצאפ השקטה לעדכון על כתבות:
כך, במילים האלה, מפי המנחה האגדי של איירונמן, פול קאי, הסתיים לו המסע שלי לתחרות איש הברזל. למה הסתיים? מכיוון שבאותו רגע הבנתי שהמסע שלי לא נמדד בזמן, במרחק או בתוצאה, אלא ברגעים הקטנים שהובילו אותי לכאן. כל העבודה הקשה, שנמשכה כמעט שנה על פני ימים ארוכים ושעות לא הגיוניות, מתנקזת ליום אחד שבו אני, בפעם הראשונה, הולך להגשים חלום.
איירונמן איטליה 2025 – הגעתי מוכן לסבול, יצאתי מאוהב
"הדבר האחרון שאני מבקש מכם, הוא לזכור את ה'למה'. לכל אחד מכם יש סיפור, וה'למה' שלכם הוא שיביא אתכם לקו הסיום של תחרות איירונמן אמיליה-רומאניה היום". (פול קאי, על קו הזינוק של איירונמן איטליה).
שלושת אלפים ספורטאים עמדו לצידי על קו הזינוק, כל אחד מהם סחב עמו סיפור, מטען, ו"למה" שהביא אותו לרגע הזה. כמעט חצי מהם עמדו שם בפעם הראשונה, וניתן היה לזהות אותם לפי כובע השחייה הסגול שעליו נכתב "I will become one", בניגוד לכובע הצהוב שניתן לכל שאר הספורטאים.
ההתרגשות החלה כבר כמה ימים קודם לכן, כשצ'רוויה (Cervia), העיר המארחת של התחרות שנמצאת כשעה נסיעה מבולוניה וארבע שעות נסיעה מרומא, החלה לקבל את ראשוני הספורטאים. צ'רוויה היא עיר חוף קטנה בחוף המערבי של איטליה, אך למרות גודלה הזעיר היא הרימה קבלת פנים מרשימה: מכל פינה קרצו אלינו שלטים, דגלים, כרזות ותחושת התרגשות כללית באוויר.
המסעדות ובתי הקפה קושטו במיוחד לאירוע, ואפילו המלצרים לבשו חולצות של קבוצת הטריאתלון המקומית, CerviaMan, לעידוד ספורטאי הבית. מסעדות הציעו מנות ייעודיות ל"אנשי ברזל", וחנויות שממוקמות לאורך ציר התחרות והאקספו הציגו בחלונותיהן את לוגו ה-M dot המפורסם.
אני זוכר שבמסעדה משפחתית קטנה שבה אכלנו ארוחת ערב, נתלו ליד הקופה תמונות של בעל המסעדה על קו הסיום של איירונמן איטליה משנים עברו, ולידו אשתו – שניהם שירתו אותנו בארוחה ושמחו לראות את צמיד המשתתף על היד שלי, מה שהוביל לשיחה באנגלית מקרטעת על אופי המסלול וההיסטוריה של התחרות. נראה שכל העיר חיכתה לסוף השבוע הזה, שבניגוד לאירועים דומים אחרים ברחבי העולם, מתפרש על פני מספר ימים של פסטיבל ספורטיבי במקום להתנקז ליום אחד.
האירוע שפתח את החגיגות היה ריצת הלילה של איירונמן ביום חמישי בערב. ביום שישי בבוקר – טריאתלון הילדים (Ironkids), ביום שבת תחרות האיירונמן למרחק המלא, וביום ראשון – תחרות איירונמן לחצי המרחק. אם אתם משפחה ספורטיבית ומתכננים סוף שבוע שבו כל אחד ימצא אירוע המתאים לו, זה כנראה האירוע בשבילכם.
אל תפסידו כתבות מעולות: הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
ההגעה לאיטליה
אחד הגורמים שבכל זאת הקשו עלי בשבוע התחרות, על אף ההכנה המוקדמת, היה הלוגיסטיקה. מעבר לטיסות ולכבודה החריגה (מזוודות, תיקים גדולים וארגז אופניים מעולה של Yamaton שנסקר פה בעבר) היינו צריכים, אשתי ואני, לוודא שהרכב שמחכה לנו בשדה התעופה ברומא גדול מספיק בשביל להכיל את הכל. אחרי עיכוב מעצבן בפריקת המזוודות מהמטוס ובקבלת הרכב, ופניה לחברת השכרה אחרת, התחלנו בנסיעה הלילית לצ'רוויה.
השתכנו במלון Bolina, מלון 4 כוכבים המרוחק כ-4.5 ק"מ מאזור התחרות. הוא היה מצוין: הצוות, החדר הגדול עם הנוף לים, ארוחת הבוקר, הספא והבריכה על הגג – כולם נתנו תחושה של בית וגם הקלו עלי מאוד עם הלוגיסטיקה סביב התחרות.
החדר, שכלל גם מרפסת מרווחת, היה גדול מספיק כדי לאפשר הרכבה של האופניים ואחסון את כל הציוד מסביב בלי בלגן מיותר. ארוחת הבוקר הייתה מעל ומעבר למצופה באירופה, כשביום התחרות חדר האוכל נפתח במיוחד בחמש לפנות בוקר כדי להאכיל את הספורטאים ששהו במלון. אשתי אהבה מאוד את קומת הספא, עם הבריכה וחדר העיסוי שצופים על כל העיר מלמעלה. אפילו ההליכה הארוכה יחסית לאזור התחרות הייתה נעימה, על הטיילת שצמודה לחוף, ועברה במרינה ובתעלה שחוצה את העיר.
ההתרגשות שלפני
הימים שלפני התחרות התמקדו בסיורים בעיר, הכרת מסלול הריצה, שחיה בים, רכיבת היכרות באזור צ'רוויה והסביבה כשחלקה על מסלול התחרות יחד עם רוכב ממדגסקר, וכמובן – הביקור באקספו התחרות וקבלת ערכת משתתף. כאן נרשמה התרגשות שיא, כשכל הספורטאים הגיעו, תוך מספר שעות, להירשם לאחד משני המקצים. למרות המספר הרב של המשתתפים תהליך ההרשמה היה מהיר, יעיל ואמפתי, כשרובו נוהל על ידי מתנדבים מהעיר וסביבתה. לאחר צילומים וקניה של מספר פריטים באקספו הפנימי (של חברת איירונמן) והחיצוני (של נותני החסות ומשווקים אחרים) הגיע זמן הפקדת האופניים. האווירה עד כה? "לה דולצ'ה ויטה" – החיים הטובים.
אם תהיתם איך נראים מיליון דולר במציאות – לכו לאזור האופניים בתחרות טריאתלון. אלפי זוגות אופני קצה עומדים בשורות צפופות זה ליד זה, מוכנים לפרוץ אל המסלול השטוח והמהיר של מחוז אמיליה-רומאניה. רוכבים מעשרות מדינות עם אופניים מחברות שעל חלקן אפילו לא שמעתי, עוזרים זה לזה לפעמים באנגלית, לפעמים סתם במחוות ידיים, חולקים טיפים זה עם זה.
אגב, למרות החששות הברורים מאנטישמיות בתקופת מלחמה לא חשתי בעוינות, להיפך: סיפרתי שאני מישראל וזכיתי לתגובות מעודדות ואיחולי הצלחה (לי ולמדינה…). אחרי מספר דקות של שיחה הבנתי שרוב האנשים אפילו לא יודעים למצוא את ישראל על המפה, ואלו שכן יודעים נעים בין חוסר עניין לאהדה. דגל ישראל על מספר החזה? לא ביג דיל, להיפך, מדי פעם אפילו מזמין טפיחה חברית על השכם או איזה "גוד לאק" באמצע הדרך.
יום התחרות
צ'רוויה היא עיירת דייגים עתיקה באזור אמיליה-רומאניה, והיא אחת מארבע עיירות שמהוות את ה-Riviera Romagnola לאורך החוף המערבי של המדינה. במיוחד בתקופה הזו של השנה העיירה נראית כמו גלויה: רצועת חוף ארוכה עם חול נקי, כרמים ירוקים ומבנים היסטוריים.
הסמל של התחרות במהדורתה האיטלקית הוא בניין אבן היסטורי שממוקם במרכז העיר, מגדל סן מיקלה (Saint Michael’s Tower) שניצב במרכז ההיסטורי של צ’רוויה. הוא נבנה במאה ה-17 כמגדל תצפית והגנה מפני הטורקים ושבטים מוסלמים אחרים שמקורם בחצי האי ערב ובצפון אפריקה, ובין לבין שימש כמגדל אחסון למלח. את המבנה הזה עוד נפגוש מספר פעמים לאורך היום, ברכיבה ובריצה, והמיקום שלו במרכז העיר העתיקה, שני קילומטרים לפני הסוף, מציב אותו כמונומנט בדרך לקו הסיום.
יום התחרות, שהחל בסביבות 4:00 לפנות בוקר אחרי לילה רווי התרגשות ועם מעט שינה, התחיל בארוחת בוקר עתירת פחמימות בחדר האוכל של המלון שנפתח במיוחד עבור המתחרים. אחרי התארגנות זריזה ואיסוף הציוד מהמלון נסענו לאזור קו הזינוק, לארגון מהיר של הבקבוקים והאוכל על האופניים, סידורים אחרונים שכללו מריחת ווזלין ולבישת חליפת שחיה, וידוא תקינות לציוד הריצה ומשם ישר לאזור הזינוק.
על קו הזינוק, לצד יותר מ-3,000 אתלטים מעשרות מדינות, מחובקים, לוחצים ידיים ומחלקים טפיחות על השכם, ההתרגשות עלתה ואיתה הדמעות. חיל הים האיטלקי אפילו נתן שואו ואחרי שהתזמורת הצבאית ניגנה את ההמנון, מסוק של חיל הים האיטלקי חג מעל קו הזינוק כשהוא נושא את דגל איטליה, מה שהגביר את ההתרגשות בקרב האיטלקים בקהל. אחד המתחרים הפתיע בריקוד כל הזמן עד שהוא עצמו זינק למים, ולאחר שנודע שהוא רקדן מקצועי מבולגריה, ואחרי שסרטונים שלו רוקד על קו הזינוק פורסמו בעמוד של איירונמן ברשתות החברתיות, הוא הפך בימים שאחרי התחרות לסוג של כוכב רשת.
השחיה
השחיה בים האדריאטי הייתה חוויה מדהימה. ראשית, טמפרטורת המים קצת מתחת ל-23 מעלות, כלומר מותר להשתמש בחליפת שחיה. שחיתי בים כמה ימים לפני כן, אז הייתי מוכן למדף היבשת שנמצא כמה עשרות מטרים מקו המים: שוחים קצת, ואז הקרקע מתרוממת תחתיך ומחייבת אותך ללכת מספר מטרים עד הגעה לאזור שבו המים שוב עמוקים מספיק כדי לשחות.
ההתחלה היא מתגלגלת (Rolling start) עם זינוק של שישה מתחרים כל 9 שניות, שהביא מצד אחד לרווח בין השחיינים אבל מצד שני גרם לכך שהשחיינים האיטיים חיכו מעל שעה לזינוק. הראות במים טובה, הקצב נוח, הגלים היו נמוכים והמצופים היו גדולים ונראו בקלות למרחק. השחיה היא בצורת מלבן עם צלע קצרה מערבה לעומק הים, צלע ארוכה דרומה, צלע קצרה נוספת מזרחה לכיוון החוף ולאחריה פניה צפונה לצלע ארוכה נוספת, נגד הזרם. סיום השחיה הוא כמה מאות מטרים מנקודת הזינוק, ומשם היישר לאזור ההחלפה.
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
החלפה ראשונה ויציאה לרכיבה
המסלול באיטליה כולל אזור T1 ו-T2 ארוך מאוד שמתפרש על פני מאות מטרים, כשהיציאה מהים לכיוון אזור ההחלפה גם היא ארוכה באופן יחסי. כך, שמרגע היציאה מהמים ועד היציאה לרכיבה יש כמעט קילומטר (!) שבתוכו צריך לאסוף את השקית הכחולה, להחליף לציוד רכיבה, למצוא ולאסוף את האופניים ולהמשיך עד לקו העליה על האופניים. זה אמנם גוזל לא מעט זמן (מדובר על clean transition, כלומר אין ציוד ליד האופניים וכל הציוד מרוכז בשקית בנקודה אחרת במתחם) אך זה מתקזז עם המסלול השטוח יחסית שאמור להיות מהיר ונוח.
(קב' שקטה – רק 3-4 הודעות בשבוע)
תחנות ההזנה פוזרו בצורה אסטרטגית לאורך המסלול והיו מעל למצופה, בסטנדרט גבוה שמוכר למי שהתחרה באירוע של איירונמן בעבר: כל תחנה כזו נפרסה על פני כמה עשרות מטרים, וכללה עמדות השלכת פסולת (littering zone), מים, איזוטוני, ג'לים, פירות, חטיפים, וחוזר חלילה בסדר הפוך. התזונה של חברת Maurten המצוינת, שלא מיובאת לארץ ולכן לא תרגלתי אותה באימונים. זה העלה בי חשש אומנם, אך לבסוף לא נרשמו בעיות בתחום הזה והכל עבר חלק, תרתי משמע.
כבר ברכיבת ההכנה בימים שלפני התחרות הבחנתי בהמון צוותי תחזוקה על המסלול, עובדים במרץ על תיקון בורות ושיפוץ של הכבישים, במיוחד באזורים הכפריים שבהם עוברת התחרות. האיטלקים עשו עבודה מצוינת, ונקודות תורפה, כמו פניות חדות, סדקים בכביש או אזורים צרים סומנו מראש בשלטים וסימונים על הרצפה.
האספלט איכותי ברובו, אך יש אזורים שבהם פני השטח מעט מחוספסים, במיוחד בקטעים החקלאיים בפאתי העיר, ולכן מומלץ לבחור לחץ אוויר מעט נמוך מהרגיל. היציאה מהעיר מהירה, וחיכיתי כבר להגיע לאזור הבריכות בשולי העיר שמפורסמות בהיותן בית גידול למאות ציפורי פלמינגו, ואכן התמזל מזלנו וראינו להקות פלמינגו גדולות, איזה מראה מרשים!
התחלת הרכיבה עם כיוון הרוח ובטמפרטורה נעימה יחסית. מכבישים צדדיים ואזורים כפריים עלינו לסיבוב הלוך-חזור על הכביש הראשי, ומשם לחלק הכפרי השני עד לעיירה Bertinoro, שההגעה אליה כללה עליה קשוחה של כ-160 מטרים על פני 6 ק"מ. על כל הטוב הזה חזרנו פעמיים, לפני הירידה חזרה לאזור צ'רוויה בשעות אחר הצהריים.
בגלל שרוב המסלול חשוף לשמש ובגלל הטמפרטורות הגבוהות יחסית באמצע היום היו המון מקרים של רוכבים שלא סיימו את הרכיבה, והפראמדיק שבי הספיק לספור כמה עשרות טיפולים בשטח ופינויים באמבולנס של מתחרים שלא יכלו להמשיך. מבחינתי, נראה שהאימונים ביולי-אוגוסט הוכיחו את עצמם.
לסיכום – מסלול מהיר, עם נוף מרהיב, להקות פלמינגו, עם כמה גבעות קלות ושתי עליות חזקות שהביאו אותנו ל-180 ק"מ עם קצת פחות מ-600 מטרים של טיפוס מצטבר.
החלפה שניה ויציאה לריצה
הגעתי לחלק האחרון. ההחלפה השניה זריזה יחסית: החזרה של האופניים למקום, איסוף של השקית האדומה והחלפה לציוד ריצה. מעבר לכובע, נעלי ריצה, כמה צעדי ברווז בהליכה כי השרירים עדיין תפוסים מהרכיבה, ויציאה לארבעה סיבובים בעיר כדי להשלים בדיוק 42.2 ק"מ.
המסלול מורכב מארבעה סיבובים שטוחים וזהים בתוך העיר, שכוללים את הרחובות והכיכרות המרכזיים, העיר העתיקה וחלק מהטיילת שצמודה לחוף הים. בידיעה שהריצה היא החלק החזק שלי, ושיש עוד הרבה שעות יחסית עד לזמן הגג של 16 שעות, ובידיעה שתרגלתי הרבה פעמים מעברים מרכיבה לריצה, הייתי אופטימי. עם זאת, אחרי 8 שעות על הרגליים, זה היה קשה: החום המצטבר, הלחות של עיר חוף ים תיכונית, העייפות המצטברת והעובדה שאני כנראה מיובש ולא אכלתי מספיק על האופניים – כל אלו התחילו לתת את אותותיהם סביב הקילומטר ה-15. בקילומטר ה-30 זו כבר נהייתה מלחמה של המוח מול הגוף, אבל כשהשמש שקעה והאורות של העיר נדלקו האווירה פתאום השתנתה. רוח נעימה החלה לנשוב, השמש כבר לא קפחה מעל וזה הגדיל את כמות המעודדים בצידי הדרך, שגם כך הייתה מטורפת, פי כמה.
תחנות ההזנה היו קרובות יחסית, וכללו המון אוכל ונוזלים, אבל הקיבה כבר לא מוכנה לסבול עוד סוכר, מלח ונוזלים בכל צורה שהיא. בסביבות הקילומטר ה-35 קיבלתי החלטה אסטרטגית שמכאן ואילך אני פשוט מקבל את התנאים ודוחף קדימה עם מה שיש, שבשלב הזה כבר היה שאריות של אנרגיה. מה שכן נתן את הכוח היה הקהל שגדש את הרחובות בצידי הדרכים: קריאות עידוד בבליל שפות, דגלים, שלטים, חולצות, פעמונים, רעשנים, חצוצרות, אנשים שמעודדים מהמרפסות ובעלי חנויות שעומדים בפתח העסק ומנופפים לשלום – זו חוויה מדהימה שמעולם לא פגשתי באף מקום אחר.
קו הסיום
בכל סיום הקפה הרצים מגיעים לכיכר האחרונה, רואים את קו הסיום, שומעים את הכרוז ואת המוזיקה – ויוצאים להקפה נוספת. מי שחווה את זה מכיר את תחושת ה"אני לא יודע אם אני מסוגל להמשיך לעוד סיבוב".
ביציאה להקפה האחרונה הקצב ברגליים אומנם ירד, אבל מצב הרוח נשאר גבוה בידיעה שבסוף ההקפה אני ממשיך לשביל הגישה לעבר שער הסיום, וזה לא אכזב: חודשים של אימונים בחום של הקיץ הישראלי, במקביל לעבודה תובענית ולימודים קשים, הובילו אותי לרגע הזה.
לספרינט לעבר השער שנמצא צמוד לחוף הים, מטרים ספורים מהמקום שבו היום הזה התחיל. עקיפה של שני מתחרים ממש בקטע הסיום, עצירה לרגע כדי לצלצל בפעמון ה-First timers (ושאגות הקהל מסביב בתגובה) והמשך בצעדים קטנים לשער הסיום. ושם, בין מאות מעודדים שצורחים באקסטזה, פנסים, אורות מהבהבים, דגלים ומוזיקה רועשת – הכל נהיה לרגע שקט. לא כי הכל נדם, אלא כי שום דבר אחר לא היה חשוב למעט המשפט הקטן הזה שכל כך חיכיתי לו, שתמצת את החודשים האחרונים לחמש מילים שמוכיחות שהכל אפשרי: Nadav, you are an Ironman!
סיכום, הרהורים וחשבון נפש
אימונים לתחרות למרחק איש ברזל כוללים בהכרח הרבה מאוד שעות בשבוע, ובהנחה שאתם עובדים במשרה מלאה, סביר שרוב האימונים שלכם יתבצעו מאוחר בלילה או מוקדם מאוד בבוקר. בנוסף, אף אחד לא מספר לכם על הרעב התמידי, השעות הארוכות של אימונים לבד, השלפוחיות והשפשפות, סימני השיזוף, התכווצויות השרירים, העייפות הכרונית, הויתורים על אירועים חברתיים, ההוצאה הכספית והתשישות המנטלית. האם, במחשבה לאחור, הייתי עושה את זה שוב? לחלוטין כן. האם הייתי יכול לעשות את זה לבד? לחלוטין לא. כאן זה המקום להודות לשני אנשים: המאמן שלי, דודו דאנו, ואשתי הודיה. בלעדיכם לא רק שלא הייתי מסיים, אפילו לא הייתי מתחיל. תודה!
עם כמה שהתחרות עצמה הייתה מהנה היא רק הדובדבן שבקצפת, והדרך לאיטליה היא המסע האמיתי. התהליך כולו, ולא היום עצמו, הוא מה שגרם לי להאמין שבאמת, ובלי גרם של ציניות, אני יכול להשיג כל מטרה שאני מציב לעצמי, בהינתן תוכנית סדורה ומספיק זמן הכנה.
מאת: נדב בנדל
תמונות: נדב בנדל, הודיה אלחנן-בנדל, sportograf.com
