ראיון עם אלי לולאי סולן להקת רוקפור – על הקשר בין ריצה למוסיקה

אלי והמוסיקה  

מאז סוף שנות ה־80 אני עושה מוזיקה עם הלהקה: רוק מלודי פסיכדלי עם הרבה גיטרות, השפעות משנות ה־60 וה־70, ושירים שנעים בין עברית לאנגלית. זה הבית המוזיקלי שלי כבר שנים.

השנה חגגנו 30 שנה לאלבום האיש שראה הכל בסדרת הופעות – התחלנו את הסדרה בקיסריה וזה היה מטורף. בנוסף שחררנו שני אלבומים חדשים למדיות רוקפור והתזמורת – אלבום שהוקלט לייב בבית האופרה עם תזמורת של 30 נגנים, בניהולו האמנותי של שלומי שבן ובעיבודים של יבגני לויטס, והשני אלבום מחווה לסיד בארט. 

במקביל לרוקפור, אני גם עושה דברים לבד בקריירת סולו עם הופעות משלי ושיתופי פעולה שנותנים לי מקום לנסות רעיונות קצת אחרים, יותר אישיים. שחררתי לא מזמן מיני – אלבום חדש שלי בשם "אביב ביפו" הוא נמצא בכל הפלטפורמות ואני מאוד גאה בו. זה המקום שלי להיות חשוף, רגיש ולעשות דברים קצת שונים, לחדש בדרך שלי. השירים בו מאוד אישיים ואני עומד מולם או איתם בלי המעטפת של הלהקה.

כשניגשים אלי ואומרים לי שאוהבים את המוזיקה שלי אני בטוח שמתכוונים לרוקפור וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש כשאומרים לי שהם מתרגשים מהמיני-אלבום הזה זה נותן לי מוטיבציה להמשיך לעבוד על שירי סולו וקטעים אינסטרומנטליים חדשים שלי שישתחררו בקרוב. בסוף הכל מתחבר לי לאותו דבר: אהבה למוזיקה, ליצירה, ולרגע הזה שבו שיר פתאום “יושב” כמו שצריך.

אלי בהופעה של להקת רוקפור. צילום: אריאל עפרון

מתי ואיך התחיל הרומן עם עולם הריצה

עד גיל 40 לא עשיתי צעד בריצה, למעשה, ברחתי ממנה בריצה. כן הייתי דינאמי בהופעות – טיפסתי גבוה על קורות ועל עמודי תאורה, לא פעם נפלתי. האדרנלין מאוד חזק בהופעות, וגם האלכוהול. אבל קלטתי שהלהקה לא עומדת בזה, שהכל מתפרק סביבי כולל התפרקות שלי מרוקפור בין 2004 ל-2014 כשנפרדתי מרוקפור רציתי להתנסות בדברים חדשים, אז למדתי פעם ראשונה להקליט את עצמי בבית עם תוכנת מוזיקה במחשב והתחילו לצאת שירים.

ב2007 שחררתי את אלבום הסולו הראשון שלי שנקרא ׳סובב׳. הוא לא הצליח כמו שחברת התקליטים ציפתה. כן השמיעו, אבל היו לי ולחברת התקליטים ציפיות מאוד גבוהות היום אני מבין כמובן שזה תהליך. אני זוכר שהייתי בתקופה מאוד קודרת, אבל למדתי דרך הריצה שצריך סבלנות של צעד ועוד צעד. 

הרבה שנים היה לי כאילו פתק מהרופא שיש לי בעיות ברכיים ושלא אוכל לרוץ, אבל ענת שלי שבכל תקופת הנערות שלה להבדיל ממני, הייתה ספורטאית על – התחלתי לרוץ בזכותה. היא רצה בים יחפה, לפני שזה הפך לטרנד, אני חושב שהיא הייתה מהחלוצות. בדרך כלל אני הייתי מתיישב בקפה והיא הייתה רצה. פעם אחת הצטרפתי אליה להליכה וקצת רצנו, ורצנו שוב ושוב ושוב – צעד ועוד צעד. זה היה מדהים לגלות שאני יכול לרוץ בלי שום תירוץ. ככה ליוויתי את ענת גם לאיזו הרצאה על איירונמן, ובגלל שהייתי טירון בספורט, לא היו לי מחסומים, עברתי מאפס למאה ונרשמתי לאיירונמן.

אלי עובר אל המטרה הבאה: איירונמן

היום לא הייתי קופץ לכאלו מים עמוקים. רצתי לבד כבר כחמישה קילומטרים, ממש הרגשתי טירון.כשהגעתי לשמונה קילומטרים בריצה התחלתי לחפש מאמן. אחרי כמה מפגשים ושאלות וגישושים נרשמתי לקבוצת טריאתלטים, וביקשתי מהמאמן להתאמן לאיירונמן. לא דמיינתי למה אני נכנס – זה היה קשה ברמות משוגעות. זה היה מרגש, זה היה משהו אחר כל כך. לאט לאט הבנתי כמה צריך להתכונן לשחייה, רכיבה וריצה למרחקים ארוכים. היו לי מלא משברים כמעט כולם היו חזקים ממני בכל התחומים, לא במוסיקה אבל בכל תחומי הספורט. וככה אחרי פחות משנה הגעתי לשוויץ ב 2013 עם המשפחה לאיירונמן.

זה כבר סיפור שלם היום ההוא – אבל בקיצור העיפו אותי בשלב סוף האופניים והמשכתי עצמאית עד הסוף כולל המרתון ודווקא בגלל זה אחד מהימים המשמעותיים בחיי. מאז ועד היום אני רץ בהתמדה רבה. השתתפתי בשני מרתונים, ועוד בכל מיני תחרויות ואני רץ כאורח חיים – בין עבודות לחזרות שלי או של הלהקה, או סתם ככה. לא עברתי את מרחק המרתון. הייתי רוצה לרוץ אולטרה-מרתון.

לחצו פה לקבל את הכתבות בוואטסאפ:

לערוץ הוואטסאפ!

האיירונמן בשוויץ 

האירוע נפל על טיימינג בשילוב מוזר של נחישות, מוטיבציה עם חוסר  ניסיון (תחרות ראשונה ואחרי שנכנסתי לספורט זמן קצר קודם), ותנאים לא משהו: גל חום שטף את אירופה הקלאסית, היה מאוד מאוד חם 37 מעלות בצל! מעל 40 מעלות בשמש. בקיצור, לא אידיאלי אבל זו מהות התחרות – להתגבר על כל קושי למתוח את הגבולות, וזה מה שרציתי. שחיתי באגם בתוצאה טובה ומשם עליתי על האופניים, רכיבה של 90 קילומטר עם הרבה עליות, ואז ושוב לרכוב את אותם ה-90 קילומטר. הרגליים נתפסו (בעיה שחזרה במהלך הרכיבה ועיכבה אותי). מה שהכי קשה במרחקים האלה זה שכל דבר כזה הוא בלופ (במעגלים, כך שחוזרים על אותו מסלול). זה מלא חשבונות נפש והרבה כוחות, שאני לא יודע באמת מאיפה הכוחות מגיעים. לכל אחד בתחרות כזאת (כולל אני) יש סיפור למה הוא עושה את זה ואיך ממשיכים לגייס את הכוח לעשות כזה דבר?

סיפרתי כאן לפני שזה היה יום לא קל, כי אחרי האופניים בגלל שהייתי קצת טירון, לא כל כך הפנמתי שלא הבנתי שיש את ה״קטאוף טיים״ לכל חלק, ולא הגעתי בזמן – לכן נאלצתי להשלים את האופניים עצמאית. כשהשופטים עצרו אותי ואמרו לי שאני לא יכול להמשיך פשוט המשכתי את האופניים כמה קילומטרים וחיפשתי את המשפחה שלי. אסור להשתמש בטלפונים או לשמוע מוסיקה בתחרות. כשמצאנו אחד את השני, במזל די מהר, עניין של דקות, החלטנו בכל זאת שאנחנו כבר בתחרות ואנחנו כולנו נרתמים למרתון הזה (שזה הקינוח הגדול אחרי הרכיבה).

מרתון שלם מחכה לי – 42 ק״מ

המרתון מתחיל, ואני רק ב 200 מטר, וזה כל כך קשה שאי אפשר לתאר – הרגליים כל כך כואבות וכל כך עוד מורגלות להרגשה הזאת הכבדה של הרכיבה. כשמתחילים לרוץ הזיכרון הוא עוד בראש של האופניים. כל תנועה כל כך כבדה ממש כאילו קשרו לך אבנים לרגליים, אבל אתה אומר לעצמך טוב זה ״כולה״ מרתון וממשיך לרוץ, והמשפחה באמת עודדה אותי כשהתחלתי לרוץ. התחלתי לרוץ לבד בעיר, ולאחר מכן חזרתי למסלול המרתון עצמו בזכות ענת שאמרה לי ״תשמע אתה אתה רשום לתחרות הזאת זה בסדר אתה יכול להסתובב ולרוץ ולשתות כשאתה צריך איזוטוני ולאכול משהו. אם אתה נופל – יטפלו בך״… כך באמת חזרתי למסלול וכבר הייתי על איזה משהו כמו שמונה, תשעה קילומטרים שרצתי עם עצמי בעיר, והרגליים שלי השתחררו ועבדו טוב. הייתי כל כך עצבני מזה שהוציאו אותי מהתחרות שהייתי עוד יותר במוטיבציה לעשות את הריצה הזאת. והיא באמת אין סופית: אתה רץ ואתה רץ וכל צעד כואב. אבל בכל פעם שפגשתי בסיבובים (4 סיבובים) את המשפחה זה החדיר בי שוב אנרגיה, ואתה לא יודע אם תסיים את זה ואתה רואה מלא אנשים מסכנים סביבך שבקושי סוחבים את עצמם.

קילומטר ועוד קילומטר, כך הגעתי בסוף לסיום. זה היה פשוט יום מטורף – המשפחה צעקה לי you are an Ironman' הקבוצה והמאמן שלי ומלאאאא חברים כתבו לי מלא ריספקט שלא נשברתי. מה שחשוב להבין כאן שלמרות הרצון לסיים את התחרות הזאת רשמית ולשמוע את הכרוז מכריז את שמך וצועק לך שאתה "איש ברזל', כמו בחיים – תמיד יש תפניות בעלילה. לא משנה כמה מתכוננים ומצפים למשהו מסוים, לתמונה של ניצחון, כשקורה משבר השאלה שעולה היא איך אני והאגו שלי רוצים להתמודד איתו? המשפחה שלי ואני בחרנו להמשיך לבד אבל בתוך התחרות. 

ככה אני גם מתנהל במוסיקה – כשאני נתקל בקיר אני מחפש איך אפשר לעקוף אותו, ולהמשיך אחרת.. האימונים הקשים והאיירונמן עצמו היו משמעותיים להתנהלות שלי מאז ועד היום, הם לימדו אותי לא לוותר, להמשיך לרוץ במוסיקה ובחיים. שאני יכול הרבה יותר ממה שאני חושב, שמשברים לפעמים מייצרים יצירתיות וזווית חדשה לראות את הדברים. שהמשפחה, אם זה המשפחה שלי, חברים טובים, קבוצה, הלהקה, כל מי שמאמין איתך/בך – זה מה שמניע אותי להמשיך. 

אלי בהופעה. צילום: ליאור כתר

שילוב הריצות ביומיום

אני רץ שלוש – ארבע פעמים בשבוע, חלק מהפעמים יחף בים בין 8 ל 10 קילומטרים או עם נעליים 12 עד 18 קילומטרים. מה שאני אוהב בריצה זה בעצם שזה ספורט בלתי אמצעי, לא צריך להתארגן עם הרבה ציוד או לנסוע במיוחד למיקום מסוים, אלא פשוט לצאת לריצה מהבית ורק לנעול נעליים או לרוץ יחף בים.

בדרך כלל אני יוצא מהבית במרכז תל אביב ורץ לכיוון הים לכיוון הטיילת ואז לפי הרוח – אני מסתכל בודק ימינה ושמאלה איפה יש יותר רוח פנים ולשם אני רץ בהתחלה. לפעמים לכיוון יפו, לפעמים לכיוון הצוק, לפעמים לאיזו עבודה, ובחזור תמיד אני מרגיש שאני רץ יותר מהר בזכות זה שיש לי רוח גבית. בעבר, בתחילת הדרך, השתתפתי בתחרויות ריצה/טריאתלונים…היום אני גאה לומר שזה ממש אורח חיים, חלק בלתי נפרד מהיום יום ולכן רוב הריצות הן ריצות סולו, אני עם עצמי, הרוח ,העיר והטבע.

את הריצות אני מגוון כדי שיהיה מעניין. לפעמים אני מוצא את עצמי בפארק הירקון, לפעמים אני מוצא את עצמי בחוף הצוק בטיילת היפה הזאת שמעל הים שם ולא פעם משלב גם שחיה בים, או ריצות שטח עם חברים (ריצות של בין 10 ל-15 ק״מ – תלוי במסלול). זה מאוד מגוון אני אוהב את כל את כל האפשרויות. כמובן הכי קל לרוץ מהבית ולא לחכות לקבוצה שלמה שהוא יבוא, שהיא תגיע וזה מתעכב ומה קורה?  זה כבר היה לי הרבה באימונים של איירונמן כשמחכים לכולם, וכשכולם חיכו לי. לכן רוב הפעמים זה זמן שלי עם עצמי. אני רץ לבד ובשקט בלי מוזיקה, שזה אולי הפוך ממה שמתבקש אבל יש לי צורך בשקט הזה מה גם שלפעמים מהשקט עולה המוזיקה – מחשבות ניקיון וחלקי מנגינות, כי מוסיקה מכתיבה קצב ודווקא בספורט אני צריך את השקט וששינויים בקצב יבואו טבעי ולא ממקצבים של שיר או קטע מוסיקלי.

אלי בסיום מירוץ. צילום: ענת ספרן לולאי

השילוב בין מוסיקה וריצה – האם יש קשר בין שני העולמות

יש קשר. בשני המצבים יש קצב – במוסיקה מקצבים גבוהים או נמוכים, ככה גם בריצה. בשניהם אחרי זמן מסויים אתה נכנס לעולם אחר של תפיסות ומחשבות, בשני המקרים אתה משתחרר מהמון קולות ודפוסים שתקועים אצלך. כשאתה מסיים ריצה אתה לא מבין למה אתה פתאום רגוע ושליו לרגע, ככה גם כשמצליחים לסיים שיר. הריצה והמוסיקה משתלבים מאוד יחד ותורמים אחד לשני. בריצה יש קצבים שונים. יש שקט שממנו עולים הצלילים. יש סאונדים מיוחדים של הסביבה ושל התיפוף של הרגליים והלב. מהצד השני, בהופעות הכושר של הריצות והיכולות של התנועה נותנות מימד נוסף של התעלות וחיבור בין הרוח/השירים לתנועה הפיזית (צריך לראות כדי להבין…) –  אני בפול אנרגיות על הבמה.

הכושר משדרג את הפרפורמנס

מצד אחד, אמנם הכושר משדרג מאוד את הפרפורמנס. אני נהנה מאוד מהיכולות שזה נותן על הבמה, ומצד שני ההופעות שנגמרות בשעות הקטנות של הלילה, העומס המנטלי והפיזי שלהן, בהחלט משבשים את הרצף ואת יכולות הריצה. כשאני מרגיש מרוקן (סחוט) נפשית ופיזית אחרי הופעה אני צריך לגייס הרבה כוחות רצון ואהבה לספורט כדי לצאת לרוץ ביום שאחרי הופעה. אבל זה משהו שמחזיר אותי לקרקע ולשקט, ואני לא מוותר על זה. כך גם לגבי תקופות עמוסות של הקלטות ונסיעות להופעות רחוקות. קל לשים ספורט בצד כשאתה בתקופה אינטנסיבית, וצריך להתעקש על זה – גם כי אפשר מהר מאוד לאבד את הכושר, וגם לאבד את האושר 🙂 במיוחד בלהקת רוק. 

בשנים האחרונות למדתי שאפשר לשלב ריצה במהלך היום או לחלק  אותה לחלקים כמו למשל לרוץ מהבית לאולפן של הלהקה. לעשות סשן ושוב לעלות חזרה לבגדי ספורט ולרוץ שוב אחרי הסשן.  אני משלב ביום יום את שני הדברים. 

אלי בהופעה של להקת רוקפור. צילום: אריאל עפרון

האם הריצה עוזרת לך בהשראה לכתיבה? (נופים, אנשים, סיטואציות)

ריצה לגמרי משחררת ממחסומים, וגורמת לי להיות יצירתי. הרבה פעמים תוך כדי או אחרי ריצה, פתאום הגיעה לי מנגינה. יש לי שיר בEP החדש שנקרא ׳לברוח מחולון׳. זה סמלי כמובן הרצון לברוח ממקום שגדלת בו למקום אחר. הוא נכתב בראש תוך כדי ריצה. 

כמה מילות השראה וסיכום

אני חושב שכדאי תמיד לחשוב איך להתחדש – מה שהיה נכון לפני שנה אולי פחות מתאים לעכשיו. ריצה זה סמל ושילוב של פעילות של הגוף והנפש. כל אחד שרוצה צריך למצוא את הריצה שלו. ואיך אושו אמר? – ״כשהנעל מתאימה הקסם קורה״.

שאל: רֹתם אלינסון, ענה ושיתף: אלי לולאי.
צילום: ענת ספרן לולאי, אריאל עפרון, ליאור כתר.

Share On

Tweet