לקראת מרתון תל אביב: המסע של SHE RUNS עם קים אור אזולאי ואדידס

הרגע הכי קשה בריצה עבור מתחילים מאפס הוא בכלל לא על האספלט – אלא הקרב שמתחולל בראש מול הקול הקטן שאומר: "זה לא בשבילי". כדי לפרק את המחסום הזה נולד פרויקט SHE RUNS של אדידס ישראל עם קים אור אזולאי ולנה סטסנקו אליו זומנו לקראת מרתון ת"א עשר נשים שמעולם לא רצו. ביאטריס זיסקינד נציגת ראנאפנל הצטרפה אליהן לריצה:

הפרויקט בא להוכיח שגבולות קיימים רק כדי שנשרוף אותם בדרך למטרה. עם המעטפת המקצועית של אדידס, האנרגיה של קים אור אזולאי זיו והניסיון של המאמנת לנה סטסנקו, עשר נשים שמעולם לא רצו הופכות את ה-"בלתי אפשרי" למציאות: 10 קילומטרים במרתון תל אביב שיתקיים ביום שישי הקרוב. הצטרפתי לאימון בוקר איתן כדי להבין איך נבחרת של נשים זרות הופכת לדבוקה אחת עוצמתית, מה הסוד שגורם להן להתייצב על המסלול עוד לפני הזריחה, ואיך בתוך המאמץ הפיזי הן מצליחות להשתיק את הספקות ולגלות גרסה חדשה, חזקה ובטוחה של עצמן.

לפני שאתם ממשיכות – הצטרפו לניוזלטר של ראנאפנל:

6:45 בבוקר, כשהעיר מתעוררת, הן כבר בשיא

בבוקר יום שישי, כשתל אביב עוד מתמתחת בעצלתיים ואין אפילו זכר לפקקים של נתיבי איילון, אני מגיעה למתחם קרוספיט נווה צדק כדי להצטרף לאימון הריצה הארוכה של השבוע של SHE RUNS, הנבחרת שמוכיחה שריצה היא הרבה יותר מספורט – היא ניצחון מנטלי על כל התירוצים. 

שעת הבוקר אמנם מוקדמת, אבל המתחם כבר רוחש חיים. אחת אחת הן נכנסות, לבושות "טיפ-טופ" בנעלי אדידס ADIZERO EVO SL בשלל צבעים מהממים ובלוק מקצועי של המותג, מביאות איתן אנרגיה שקשה להסביר בשעה כזו. האווירה מחשמלת: חיבוקים חמים, פרגונים הדדיים, בריף קצר מהמאמנת, וצחוקים שמתערבבים עם מוזיקה מהרמקול שמלווה אותנו לכל אורך האימון. 

אנחנו יוצאות לחימום על הטיילת מול ים פלטה ומזג אוויר מעונן ומושלם. לנה המאמנת פותחת בתרגילי חימום ומכריזה על האימון של היום: שבעה קילומטרים – המרחק הכי ארוך שהן רצו מאז שהתחיל הפרויקט. אני רואה בעיניהן קצת חשש, אבל בעיקר חיוכים והרבה נחישות. בסיום החימום אנחנו מתחילות לרוץ צפונה, כשלצידנו הנוף המדהים של הים והוייב הייחודי של תל אביב. קשה לתאר את התחושה לרוץ לצד נשים שרק לפני חודשיים עוד נמנעו מכל קשר לריצה, והיום הן פשוט טורפות את המסלול. אני רצה איתן, מפטפטת עם כל אחת בין לבין, ומתחילה להרגיש שמשהו מיוחד ומרגש קורה כאן הבוקר.

הקפטנית והמאמנת: האנרגיות של קים וההדרכה של לנה 

כדי להפוך עשר נשים זרות לנבחרת מגובשת, צריך שילוב של השראה ומקצוענות. קים קים, בתפקיד הקפטנית, מביאה את הרוח של מי שגילתה את הריצה לפני זמן לא רב ומזכירה לבנות שמה שחשוב זה הניצחון המנטלי. לצידה, לנה: מאמנת הריצה בונה את היסודות בנחישות וברגישות, ומבטיחה שכל אימון יהיה נכון, מקדם אך אפשרי.

יחד, הן יוצרות מעטפת משולבת: קים מעניקה את המוטיבציה לקום בבוקר, לנה מעניקה את הכלים להגיע לקו הסיום, ושתיהן יחד הופכות את  ה-״לא יכולה" ל-"יכולה ועוד איך!" 

דבוקה אחת, עשרה סיפורים של -Sisterhood

בזמן שרצנו על הטיילת, כבר אפשר היה להרגיש שמדובר בהרבה יותר מסתם תוכנית אימונים. מדי שישי, בסוף האימון, הדבוקה נודדת ל"קפה דלאל", התחנה הקבועה שמסמנת את קו הסיום של המאמץ הפיזי ואת תחילתו של המפגש האנושי. שם, כשהדופק נרגע, הן מתיישבות עם אייס קפה סביב השולחן  לשיחה עמוקה.

הסיפורים החלו לצוף. בגילוי לב וחשופות לגמרי, הן שיתפו אותי בעולמות שלמים של אתגרים ותובנות מהמסע שהן עוברות בזכות הפרויקט. עבורן, הריצה היא כלי של ריפוי, עוצמה וגילוי עצמי. הן הגיעו כדי לגלות אם הן בכלל מסוגלות להתחיל לרוץ, וגילו הרבה מעבר לזה. 

קים אור אזולאי זיו: הקפטנית שרצה בגובה העיניים

בין לו"ז צילומים צפוף, משחק, ניהול מותג אופנה וחיי נישואין טריים, קים אור אזולאי זיו מצאה את   המרחב שבו  היא לא צריכה להיות שום דבר עבור אף אחד, מלבד עבור עצמה. קים נכנסה לנעלי המנטורית של הקבוצה ביראה. היא גילתה את הריצה רק לפני שנתיים בזכות המנטורית שלה, מיכל כץ, וכעת היא מבקשת להעביר את המתנה הזו הלאה. היא מובילה את הנבחרת מתוך אמונה עמוקה שהדרך תמיד חשובה מהתוצאה, ומנפצת את מיתוס ה-"סלב" כשהיא מזיעה כתף אל כתף עם אמהות וסטודנטיות ב-06:00 בבוקר. 

עבור קים, הריצה היא לא עניין של קצבים, אלא שיעור מתמשך בחוסן מנטלי ובבחירה עצמית. בתוך הדבוקה, היא מגשימה את הייעוד שלה להמחיש  שברגע שמנצחים את התירוץ הראשון – השמיים הם הגבול.

לנה סטסנקו: מפסגת האופנה אל קדמת הדבוקה

עבור לנה, המאמנת המקצועית של הקבוצה, הריצה הייתה השפה הראשונה שדיברה בישראל, עוד לפני שהעברית התגלגלה על לשונה באולפן. היא ויתרה על עולם מנצנץ של מותגי יוקרה וביצעה  סוויץ' מקצועי שכולו תשוקה לתנועה. היא מספרת שהיא הייתה מכורה לפאשן הזה, אבל הקריאה של הריצה הייתה חזקה יותר.

הצטרפו לווצאפ שלנו וקבלו עדכון על כתבות חדשות:

כיום, כשהיא מובילה את נשות SHE RUNS, לנה   בונה להן בסיס אירובי לצד ביטחון עצמי ביכולת לרוץ . היא מזהה את המבט המבוהל של הרצות מול הקילומטר השמיני ועוזרת להן לסיים את האימון  עם השאלה "אולי נמשיך עוד?". הגישה שלה אומרת שהגוף והמיינד פשוט צריכים להיפגש איפשהו באמצע הדרך ואז הריצה מתאפשרת. 

נועה ינאי: להפנות את האמונה פנימה

נועה ינאי (31), הגיעה לפרויקט כ-"קולן של האימהות". היא מתמרנת בין קריירה בשיווק לבין גידול שתי בנות קטנות. כמפקדת לשעבר בחוות השומר, נועה רגילה להפיח תקווה בנערים שאיש לא האמין בהם, אך כשיצאה לריצה הראשונה שלה, שהסתיימה בקילומטר וחצי של תשישות מוחלטת, היא הבינה שהפעם עליה לגייס את אותה "אמונה באדם" ולהפנות אותה פנימה. הריצה עבורה היא "מבצע" שמתחיל בשש בבוקר, רגע לפני שהבית מתעורר, והיא מתאפשרת הודות לדיל זוגי עם בעלה אביעד. היא רואה בריצה לא רק מאמץ פיזי, אלא גם מרחב שבו היא מפסיקה להיות המנהלת או האמא, וחוזרת להיות פשוט היא.

בתוך הדבוקה, נועה הפכה מהר מאוד ל״אחות הגדולה". למרות שהיא צוחקת על היותה "זקנת השבט" בין צעירות שרק השתחררו, היא זו שהזריקה לקבוצה הומור וקלילות עם יוזמות כמו מבצע "מנגו" המפורסם (שעליו נרחיב בהמשך).

מעבר לצחוק, נועה נושאת שליחות: היא רוצה שבעוד עשור, כשהרצות הצעירות שלצידה יהיו אמהות בעצמן, הן יזכרו את האישה שרצה איתן בשש בבוקר ויבינו שזה אפשרי. נועה מוכיחה שבחירה בעצמך היא לא מותרות  ושעלינו להנהיג את חיינו באופן פרואקטיבי.

ספיר רוזנפלד: בין אורות הבמה לאור הבוקר

עבור ספיר רוזנפלד, שחקנית אנסמבל "ציפורלה", המעבר מאורות הבמה של חיי הלילה התל אביביים לאור הקריר של חמש בבוקר לא היה תהליך קל. אחרי שסדקה את חומות הציניות והאגו, ספיר גילתה שהריצה היא הבמה האולטימטיבית לניצחון מנטלי שלה מול עצמה. האסימון נפל לה ברגע מרגש, בעליות של ירושלים, כשהיא מתנשפת לצלילי "מתנות" של אביתר בנאי וכל הרגשות התערבבו לה. באותו רגע היא הבינה שהעמידה ביעד הקילומטרים היא האודישן לחיים עצמם. ספיר אומרת שמי שמנצחת את השעון המעורר ואת הספק, מסוגלת לטרוף את העולם בביטחון ששמור רק לפנתרות. בתוך הדבוקה,  היא הופכת כל ריצה ל"ספיר פודקאסט" שבו היא משתפת בכנות כובשת הכל: מספרת על דייטים שהיו לה, הופעות, ורגעים מביכים ומצחיקים שנשמור במערכת. כשהיא עוברת מסטטוס של חיית לילה ל"סאחית" גאה שקמה לפני כולם, היא מעידה שהריצה היא התרופה הטובה ביותר שיכלה לבקש.

גיל בנימין: הריצה כניצחון של החיים

גיל בנימין נכנסה לפרויקט SHE RUNS כשהיא נושאת על כתפיה משקל עצוב: אחרי חודשים רבים בחזית המאבק להשבת אביה, רון בנימין ז"ל, שנרצח ונחטף בשבעה באוקטובר בדרכו לרכיבה, גיל ביצעה את המעבר מהבית הלבן ושיחות עם מנהיגי עולם אל המאבק הסיזיפי על האספלט. הריצה הפכה להרבה מעבר לספורט, עבורה היא "טיפול בחשיפה" שפירק בעדינות את מעגל החרדה והפחד לצאת מהבית לפני אור ראשון. 

מי שמעידה על עצמה שהחלה כ"פדלאה" מוצהרת שכמעט התעלפה אחרי שני קילומטרים באימון הראשון, גומעת היום שבעה קילומטרים של נחישות טהורה. השעות המוקדמות, שפעם היו חידה לא פתורה בהרגלי הרכיבה של אביה, הפכו לזמן האיכות המקודש שלה איתו. בשקט שלפני הזריחה, היא נכנסת לנעליים שלו ומבינה את העולם שכה אהב. ברגעים מאתגרים, היא נאחזת בהשראה של רז הרשקו שפגשה בריטריט שיצאו אליו בהרי ירושלים ורצה עבור כל אלו שנלחמו כדי שהיא תוכל לעשות את הכי טוב שלה. חמושה במנטרה "לא קמתי בחמש בבוקר כדי לוותר לעצמי", אומרת ועושה.

רוני לוין: לנצח את ה"לא" האוטומטי

שיחת הטלפון מליאור מאדידס, שהתקשרה לבנות כדי לזמין אותן לאודישנים, תפסה את רוני לוין ברגע הכי פחות צפוי: אחרי עקירה כירורגית, כשהיא עדיין מטושטשת לחלוטין מההרדמה. רוני מודה שלא באמת הבינה מה נאמר לה, אבל האינסטינקט שלה היה מהיר מההיגיון: "אני אתייצב, אני אתייצב", היא חזרה ואמרה. הנחישות הזו הפכה למנוע שליווה אותה לאורך כל הדרך. מהרגע שבו קילומטר בודד נראה לה כפסגת האוורסט, ועד היום, כשהיא גומעת שבעה קילומטרים בגאווה ועם רצון להמשיך.

השינוי הכי עמוק של רוני  במעבר מה"לא" האוטומטי שניהל אותה שנים, ל"כן" מוחלט לעצמה. בתוך הנבחרת היא מצאה משפחה שדואגת לה בפרטים הקטנים – כמו ה"דיל" שלהן על בקבוק המים שהיא חייבת לסיים באימון (כי היא בקושי שותה מים), כדי "להרוויח" את הקפה של סוף האימון ב"דלאל'. היום היא כבר לא חוששת מהרגש המתפרץ מתוכה בסוף הריצה, אלא רואה בדמעות שמשתחררות לה על קו הסיום מעין ״מדליה של אושר״, אישור לכך שהיא גדולה בהרבה מהמחסומים שהציבה לעצמה בעבר. הריצה עבורה היא ההוכחה שברגע שמפסיקים להקשיב לספקות, חצי המרתון הוא יעד אפשרי.

שלי מלכה ואבישג ליברמן: לא חייבות קהל

. שלי מלכה, היום מאמנת כושר מאשדוד, נזכרת בחיוך בשיעורי הספורט בבית הספר שבהם הייתה "מזייפת" ריצות בעזרת הנעת ידיים נמרצת במקום כשהמורה מסתכלת.  היום היא כבר לא צריכה קהל או מורה כדי להתמיד.

לצידה רצה אבישג, שחזרה מ-500 ימי מילואים. . אם פעם היא שנאה לרוץ, היום אבישג בוחרת בריצה כ"תרופה" לנפש. היא בנתה מאפס שריר של משמעת ברזל שהחליף את המוטיבציה, והפכה את המקום שבו הרגישה פעם כישלון לזירה של הצלחה יומיומית. 

שחר רושה: בחירה והודיה

שחר רושה (27), סטודנטית לעיצוב גרפי, הגיעה מעולם הפילאטיס, כשחיפשה את הסיבולת שהייתה חסרה לה אחרי שפשטה את המדים משירות מילואים ממושך. כאחת שהתחילה לרוץ מאפס, גילתה שהריצה היא בראש ובראשונה אמנות הבחירה: הבחירה להוקיר תודה על הנוף, על המעטפת המקצועית, דווקא ברגע שהרגליים כואבות בעליות הקשוחות של הרי ירושלים. 

"בואנה, גרמו לי לאהוב לרוץ!", היא אומרת. עבור שחר  ההתמקדות בהודיה – על הקבוצה, על הבנות ועל הדרך, הופכת לה כל קילומטר לקל יותר. היום, האתגר הגדול שלה הוא  המחשבה על היום שאחרי הפרויקט. בתוך ה-"חממה" של SHE RUNS, שחר מצאה אהבה חדשה וממכרת לחיים בתנועה ותחושת מסוגלות שזולגת מהמסלול אל תוך היומיום הסטודנטיאלי ושאר תחומי חייה. 

רויטל וחני: כשה-"לעולם לא" הופך ל-"She Fly"

מה שהתחיל עבור רויטל כליווי טכני וניהולי של בתה, קים אור אזולאי, הפך למסע של גילוי עצמי שטלטל את כל מה שהאמינה על גבולותיה. רויטל, שהצהירה כל חייה שהיא "שונאת לרוץ", מצאה בפרויקט את המפלט מהשיתוק הספורטיבי שגזר עליה השבעה באוקטובר. החזרה לפעילות הייתה  החזרה למשמעת ולשפיות.הוכחה חיה לכך שאפשר להניע מחדש את המנועים גם כשהלב כבד. היא גילתה שהיא "מאוהבת בזה קשות!", עד כדי כך שבאימון סולו היא התבלבלה בהנחיות של המאמנת לנה וגמעה שבעה קילומטרים במקום ארבעה כפי שהיה נדרש באימון.

לצידה, כבר מהאימון הראשון, רצה אחותה חני, וביחד הן המציאו את המושג "She Fly" – הגדרה מדויקת לתחושת הריחוף והעוצמה שהן מרגישות כשהן רצות יחד ומרימות אחת לשנייה. עם המנטרה "Never Say Never", רויטל וחני מוכיחות שהכל בראש. הן מזכירות לכל אישה שאין "לא יכולה", יש רק את הרגע שבו את מחליטה להפסיק לוותר לעצמך.

קוד "מנגו": כשהטיילת רעדה מצחוק

אי אפשר לדבר על הנבחרת הייחודית הזו מבלי להזכיר את הרגע שבו הריצה הפכה לפרק ממערכון קורע בשידור חי. הכל התחיל כשנועה החליטה שהיא חייבת להבין סוף סוף על מה המהומה סביב חבורת רצים מפורסמת (וחטובה) בשם ״טרייב״. היא ידעה שגם הם רצים על הטיילת אך מעולם לא נתקלה בהם והייתה ממש סקרנית. "לנה, בואי נקבע שם קוד", היא הציעה למאמנת, "בפעם הבאה שהם עוברים מולנו – פשוט תצעקי ״מנגו״.

שלושה שבועות חלפו והבנות כבר מזמן שכחו מה-"מבצע" החשאי. פתאום, בעיצומו של אימון שגרתי, הגיחה מולן החבורה המדוברת בשיא תפארתה, בלי חולצות. לנה לא איבדה את העשתונות וצרחה בכל הכוח: "מנגו!! בנות, מנגו!!!". הזיכרון הקולקטיבי הוצף בשנייה, והטיילת רעדה משילוב של צחוק מתגלגל וצרחות שהפכו את הריצה הקשוחה למסיבה הכי טובה בעיר. 

לסיכום: הניצחון הוא הדרך – המרוץ הוא רק טקס הסיום

כשהאימון מסתיים בחיבוקים קבוצתיים ותחושת המסוגלות עולה עוד קצת, ברור לכולן שהקילומטרים הם הצהרת כוונות, הם השינוי, הם התגלמות התהליך הייחודי שכל אחת מהן עוברת. ה-10 קילומטרים במרתון תל אביב כבר נראים בהישג יד, אבל הטרנספורמציה האמיתית כבר חקוקה עמוק בפנים. הן הגיעו כעשר נשים זרות: סטודנטיות, אמהות, לוחמות ועצמאיות – והפכו לדבוקה אחת.

הן למדו לנצח את התירוצים, להשיל את המסכות ולגלות שמתחת לשינוי הפיזי, ישנה התפתחות מנטלית. הריצה הייתה אולי התירוץ, אבל החברות שנרקמה, הביטחון העצמי והידיעה שגבולות קיימים רק בראש – הם המדליה האמיתית שכל אחת מהן כבר עונדת בגאווה. העיניים אמנם נשואות לקו הזינוק של המרתון, אבל הלב של נשות SHE RUNS כבר מזמן חצה את קו הסיום.

כתבה וצילמה: ביאטריס זיסקינד

ביאטריס  ו SHE RUNS