לא הבנות של סמוטריץ׳: במודיעין מצאנו את הלוחמות של המחר

בזמן שסמוטריץ ורבני המגזר הדתי "לאומי" מפיצים רעל נפסד כנגד נשים בצה"ל, לוחמות הן כבר לא  ויכוח תיאורטי. כחודש לפני מירוץ מודיעין, ביקרנו בביתה של אורית שימה – מאמנת כושר קרבי לבנות בעיר ושמענו עליה, על אימון כושר קרבי לנשים ועל הנערות שרוצות להסתער.

"אנחנו בית שחי צבא"

ודים: נתחיל מהבית. נראה שכל העולם הזה של צבא וכושר לא זר למשפחה שלכם.

אורית שימה: אנחנו בבית מדברים צבא, והצבא נוכח מאוד כאן. ארוחות יום שישי אצלנו הן הכי מצחיקות שיש בעולם. הבנים מספרים סיפורים על הלחימה בעזה ומצליחים אפילו לצחוק מזה. אני הכרתי את בעלי בצבא, שירתנו ביחד באותו גדוד, ולזה הילדים גדלו. בעלי שירת רוב הזמן באזור הדרום, עזה, אם זה חטיבה דרומית, אם זה האוגדה. אז הילדים שלי גדלו על להיכנס לדוד מצד אחד וללכת לצד השני…. לא גרנו בבסיסים, אבל כל שבת שהוא היה נשאר, שזה היה הרבה שבתות, זה כמעט שבת כן, שבת לא. אז היה כזה נוהל שהוא היה לוקח אחד מהם בשישי ואני הייתי מצטרפת בשבת עם כולם. למעשה האזור של נחל עוז ושאר האזורים שהותקפו בשביעי לאוקטובר, זה היה הבית שלנו. אני מכירה אותו ממש, בית.

ודים: איפה ה-7 באוקטובר תופס אתכם כמשפחה?

אורית שימה: ב-7 לאוקטובר יצאנו ממודיעין לריצת בוקר, כמו שאנחנו תמיד רגילים בחמש עשרה שנה האחרונות. איך שבאנו לעלות לכביש 1, פתאום אזעקות צבע אדום. משהו היה לו מוזר כבר מההתחלה. עשינו U-turn, חזרנו, הוא כבר הוריד את כל הארון לתוך תיק והלך. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לקריה, הוא הבין שמשהו שם לא כרגיל, לא תקין. זהו, והילד הגדול היה אז בבה"ד 1, אז הקפיצו אותם משם לגזרה, אז גם הוא היה בין הכוחות הראשונים שהגיעו. יש לי שלושה בנים. הגדול הוא בצבא הקטן הוא ב-י״ב עכשיו, וגם הולך כנראה לגולני. בשאלון ללחימה "למה אתה רוצה דווקא ליחידה הזאת?" הוא ענה – יש לי בעיה, אחרת, לא יכניסו אותי הביתה. אין כאן נעליים אדומות, אי אפשר להיכנס. יש כאן חוקים, אי אפשר לשחק. אנחנו בית שמדבר צבא, חי צבא, הכל.

הצטרפו אלינו: 

לאמן לוחמות זה לא לאמן לוחמים

ודים: איך בעצם הגעת לאמן דווקא בנות לכושר קרבי? זה תחום שעד לא מזמן נשלט כמעט בלעדית על ידי תוכניות גבריות.

אורית שימה: איך שהלכתי להיות מאמנת ריצה, שזו התעודה שלי העיקרית, תמיד אימנתי לצבא. לרוב בבודדים, זוגות, קבוצות קטנות, לא משהו מאורגן יותר מדי. כן, אני הייתי בין הראשונות כשהקמתי את זה, לא נתקלתי באף אחת או אף אחד שיש לו ממש קבוצת בנות. דיברתי עם הצבא, ודיברתי עם מי שמארגן את החלק הפיזי של מיונים לכל יחידה, מה עושים במיונים, מה הדרישות. התחלתי להבין מה הפערים אצל הבנות שמתגייסות עכשיו ללוחמה ועל מה הן נופלות. אז הבנתי שהן נופלות בכלל על זמן רגליים, לא על חוסן מנטלי. מזה זה התחיל והתחלתי לאמן.

ודים: מה ההבדל הגדול? איך מונעים פציעות אצל נערות בנות 17 שפתאום מעמיסות 40% משקל גוף?

אורית שימה: בגלל שאני במקור מאמנת ריצה, אני יודעת מה הפציעות, איך לא להגיע אליהן. כל מה שקשור בחיזוקים, חשוב לי לבצע, בטח בקבוצה הייעודית של ז' עד ט', שעובדים שם במיוחד על חיזוקים. אני רוצה לבנות מסלול שיהיה מסלול של הבנות. בז' עד ט' הן בונות חוסן של גוף, פיזי כדי שב-י"ב אני כבר אוכל להלביש עליהם משקל. אם לא אעשה את זה בשלבים מוקדמים יותר, כשאני אלביש עליהם משקל ב-י"ב ו-י"א, יהיה כבר קשה לעשות את ההתאמות האלה עד הסוף. 

מכיוון שיש לי הרבה שנים שרצתי עליהם, אני מכירה מה היכולות של בנות. לא תמיד מאמן גבר יודע איפה הגבולות של נשים. אתה לא יכול להיות מאמן של בנות אם לא אימנת בנות. אני חושבת שיותר נכון שאישה תהיה זו שתאמן בנות. בת ספורטאית יודעת יותר טוב על עצמה את המגבלות, ומה באמת נחשב כמגבלה ואיפה אפשר לדחוף עוד קצת. אני לא מוותרת להן, כי אני יודעת איפה אני לא הייתי מוותרת לעצמי.

ודים: את רואה בנות שמגיעות ברגע האחרון?

אורית שימה: יצא לי לדבר עם מישהי מהעיר שאחראית על הגיוסים… ואמרתי לה, למה אתן לא מוציאות סטטיסטיקות?. התגייסו עכשיו 8500 בנות ללוחמה כלל צה"לי בכל הארץ. נתון מטורף. אבל אף אחד לא מספר מה קורה חודשיים אחר כך?. אני חושבת שזה עושה עוול לבנות שהן עכשיו ב-י״א. הבעיה היא שהבנות ב-י"ב לא יודעות שאחרי חודשיים היא כבר לא בלוחמה, כי היא לא יכלה להחזיק את עצמה מבחינת פיזית, היא התפרקה. זה לא הגיוני שבת שתרצה להיות באותו תפקיד של בן ואומרת, אני רוצה 669 או מטכ״ל, אבל היא תבוא חצי שנה לפני שהיא צריכה להתמיין לגיבוש, כשהיא יודעת שהחבר שלה, ארבע שנים כבר מתאמן בכושר קרבי, על אותו תפקיד בדיוק.

ודים: יש גם ביקורת על הניסיון לייצר "שוויון בכוח". איך את רואה את זה?

אורית שימה: לפעמים קוראים דברים עקומים. עכשיו, מה שקרה למשל ביחידת יהלום היה עקום. כבר מלכתחילה לקחו את צוות הלוחמות הראשון, וממש עטפו אותו במעטפת שלא ניתנת לבנים. אם זה תזונאית צמודה, אם זה פיזיותרפיסטים. ממש עטפו אותן בצמר גפן, אבל באקסטרים. אז מה אתה אומר בזה? מה אתה משדר? למה לחייל גולני אי אפשר את המעטפת הזאת? אני לא הייתי רוצה לדעת שהגעתי לאיזשהו מקום, ושמישהו עיגל בשבילי פינה רק בגלל שאני אישה. אני גם את התפקיד הספציפי שלי בצבא, עשיתי תפקיד של גבר, של חייל לוחם, שלא היה אז. הייתי היחידה בצבא שעשתה אותו. כי אני התעקשתי עליו. 

ודים: האם את מזהה שמשהו שאימנת את הבנות האלה אליו, עוזר להן בחיי היום-יום, אפילו אחרי הצבא?

אורית שימה: אני חושבת שהן יותר מפוקסות ויודעות מה הן רוצות. לדוגמא מי שהלכה בצבא לקורס מדריכות אימון גופני וקיבלה תעודה, היא טובה גם לאזרחות, כי לרוב התעודות היום מתקבלות as is. אני רואה את זה גם בכללית. להיות בצבא, נותן להן המון. גם להיות בקבוצת כושר קרבי בונה אותן מנטלית. אני מביאה להן ארגז כלים, והצבא, זה רק חלק מהדרך שיפתח אותן בתור אדם בוגר. התכנים שאנחנו עוברות, זה דברים שמלמדים אותן לחיים. למשל, רעיון אישי במיונים, שהוא נדבך כל כך חשוב. איזו מתנה כל אחת מקבלת כשהיא עובדת על זה עם מישהי שמאומנת בזה ומכירה את זה. איך אני עוברת, איך אני מציגה את עצמי? זה יכול לעזור כשהן מחפשות עבודה לפני הצבא, זה יכול להיות לכל המכינות או שנת שירות שהן הולכות, וזה יכול להיות לצבא. יש בחיים עוד המון רעיונות. אם למשל הן אחר כך ילכו לתפקידי פיקוד אחרים, תמיד יש רעיונות לתפקיד כזה או אחר, ואחר כך גם באזרחות. זה כלים שהם כל הזמן ילכו איתם. אני באה למלא להם את ארגז הכלים לחיים. 

הצטרפו לווצאפ שלנו וקבלו עדכון על כתבות חדשות:

לוחמות בצל המלחמה: "הן רוצות לשנות"

ודים: האם משהו השתנה במוטיבציה של הבנות מאז ה-7 באוקטובר? הן מבינות את הסיכון?

אורית שימה: כן, אני מדברת איתם על זה הרבה. כן השתנה והן הרבה יותר רוצות לוחמה. קודם כל, כן, מדברות על זה, על שבי ועל עוד דברים וזה מאוד ברור להן והן יודעות מה זה אומר. הן לא חיות באיזה לה-לה-לנד. אני החלטתי להגן על המדינה שלי, אני מבין את ההשלכות שיש בזה. זה לא שונה בין בנים לבנות. הן רוצות לשנות, הן רוצות לשמור. אני חושבת שכל אחד שמתגייס לצבא עושה שירות משמעותי. כל אחד הוא בורג קטן בתוך המערכת שמתאים למקום בו הוא נמצא בצבא. אין שירות שהוא לא ראוי או לא משמעותי. אנחנו לא יכולות להיות לוחמות אם לא יהיה לנו את האנשים שיעבדו על הטנקים, או שיתחזקו לנו את הנשק. 

יצא לי לפגוש צוות טנקיסטית מילואימניקיות בדרום. מ-7 לאוקטובר, הן הדפקו על כל הדלתות עם בקשה להכניס אותן למילואים, כי הן רוצות לתת כאן מענה במקום שצריך ובסוף קיבלו אותן. עוד דוגמא – צוות פרא, שפרץ ב-7 באוקטובר. פגשתי אותן. זה צוות של 11 בנות. שלא צריכות שם שום גבר. בבסיס, שהוא לא יותר גדול מהסלון של דירה רגילה, הן עובדות באוברולים על שני טנקים, מרכבה סימן 4 שאיתם הן שומרות על האזור הכי דרומי, ממש מתחת לחולית.

ודים: יש לך סיפור אישי על נחישות כזו?

אורית שימה: יש לי נערה עכשיו, מאוד חדורת מטרה, שהגיעה לקבוצה לפני חצי שנה. היא אמרה שהיא רוצה להיכנס ליחידה המיוחדות של תותחנים. למרות שהיא קיבלה שיבוץ לפלח"ץ… כשהתקרבנו לזה, היא אומרה לי, טוב, הדבר היחידי שעוד נשאר לעשות זה לסרב בבקו״ם. ישבנו על זה, ועשינו המון סימולציות, מה הולך להיות שם. זה הרבה שבירה מנטלית, בלסרב בבקו״ם. ואמרתי לה, את מבטיחה לי רק שאת מגיעה עד לשלב של הכלא. את לא נכנסת לכלא והיא הבטיחה לי שלא. היא הייתה כל כך מכוונת מטרה, שהם ראו שהיא לא נסדקת. ובחמש בערב היא מתקשרת אליי ואומרת, אורית, אני מתגייסת לתותחנים!

"כולנו עדן": מרוץ מודיעין והזיכרון

ודים: בואי נדבר קצת על מרוץ מודיעין. כל שנה את והקבוצה שלך משתתפות בו. שנה שעברה זה היה משהו מיוחד. יצא לי להשתתף במרוץ מודיעין כמה פעמים ולא ראיתי שום דבר דומה. בשיתוף ההורים של עדן נימרי הקמתם דוכן לזכרה, באו כמה יחידות אורגניות מהצבא לתמוך בכם ולרוץ אתכן, רצו עם נשק ודגלים, וזה היה מעורר השראה. מה את רואה יחד עם הקבוצה במרוץ הזה? מה זה בשבילך?

אורית שימה: ב-7/10 שמעתי רק את השם עדן. לא יודעת למה, אבל מכל מאות השמות, שמעתי רק עדן. לא הבנתי למה אני שומעת רק עדן. לא ידעתי שהיא ממודיעין, לא ידעתי שההורים שלה גרים חמש דקות ממני. גיליתי שעדן הייתה ספורטאית מצטיינת, שהיא עברה מיונים לטייס, כי היא רצתה לעשות שירות משמעותי. יומיים אחרי השלושים, דרך המחנכת שלה, נכנסתי אליהם הביתה, ואמרתי, שלום, שמי אורית, יש לי קבוצת כושר קרבי לבנות, ואנחנו רוצות להיקרא צוות נמרי. 

המרוץ שלפני שלוש שנים אחרי שנדחה בגלל המלחמה, נקרא בסוף "מרוץ לזכרם". ואז אמרתי, ברור שאנחנו רצות עדן. שרון, אמא של עדן, שלא רצה, ואפילו סובלת מפגיעות רגליים, עדיין עשתה את המסלול הזה, כי עדן הייתה רצה במרוצים האלה עם אבא שלה. עדן הייתה כולה אהבת חינם, אז הסלוגן של המירוץ בשבילנו היה – כולנו עדן. היינו למעלה מ-270 רצים בשנה שעברה.

הרוח הישראלית: על גיוס ושוויון בנטל

ודים: אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר – חוק הגיוס. איך זה פוגש את הבנות שלך, שחלקן מגיעות מהמגזר הדתי?

אורית שימה: אני חושבת שהבנות והנשים הוכיחו מה המקום שלהן בתוך הצבא, ואי אפשר למגר את זה. יש לי בנות אולפנה כשהמנהל שלהן אומר להן, מבחינתי, אני מציב כאן עכשיו ארבעה אוטובוסים, לכו ללשכת גיוס, תצהירו שאתן לא מתגייסות. איך יכול להיות אולפנה עם מנהל גבר? זה הכול בא משם, כל התפיסה המעוותת הזו. 

לנו בקבוצה יש בדיחה פנימית שהבנות "מאיימות עליי" שאם הן לא מקבלות את התפקיד שרצו אז הן אומרות לי, זהו, אני מצהירה. לרובן יש אחים שמתגייסים, ומתגייסים לקרבי… ועדיין, הן הולכות לאולפנה שאומרת להן שלא, מקסימום תעשו שירות לאומי. אני יכולה להגיד לך שיש אצלנו בנות שאמרו להורים שלהן, אנחנו לא רוצות פטור מגיוס. הבנות שבאות אליי אומרות "אני אחליט על מה שאני רוצה ועל המקום שלי בעולם".

טיפ לסיום: מה לוקחים לחיים?

ודים: לסיום, עבור הקוראים שלנו ב-Runpanel שאינם מתגייסים מחר בבוקר, מה הטיפ שלך לחיים מתוך עולם הכושר הקרבי?

אורית שימה: קודם כל, לדעת מה היעד שלך, ולא משנה עכשיו מהו. כשאין לך יעד ברור, אז כל הדרך משובשת, והיא אף פעם לא תצלח. אני חושבת שעשיית ספורט מפקסת גם לתחומים אחרים. למשל, הבנות שאני מאמנת מעידות שהציונים שלהן יותר טובים. שמירה על איזושהי רוטינה של ספורט… ווואלה, אם אני מסוגלת כאן, אז אולי אני גם אהיה מסוגלת במקום אחר. כשאני מתמידה במשהו ועושה ספורט, קורים דברים נפלאים.

סימולציה ליום גיבוש

על מנת לחוש על מה אורית מדברת ולראות את הכל דרך העיניים שלי, כמה ימים אחרי הראיון ביקשתי להצטרף לאימון – סימולציה ליום גיבוש לסיירות שאורית ערכה לבנות בבסיס האימונים במודיעין. הבסיס הוא מגרש מגודר עם חול וצמיגי מכוניות המסודרים בהיקף. שרשרת מתקני מתח תוחמת אותו מאחור והכל נראה ומרגיש קשוח. אין צחקוקים או שיחות צד, המשמעת לגמרי צבאית ומלבד היעדר תלבושות צבאיות, כל השאר משדר "צבא". 

אורית, שבין רגע הופכת מדמות אימהית וחייכנית לסמלת מחלקה קשוחה, נותנת להן משימות ועומדת בשקט בצד עם מחברת בה היא רושמת את כל ההערות על הביצועים של הבנות. רוב הבנות לא מגיעות מרקע של ספורט מקצועי וניתן לזהות קושי פיזי שהן חוות, אבל אף אחת לא מוותרת. הנחישות שלהן מעוררת השראה. אני יודע שהחברות שלהן יוצאות לבלות, גוללות מסכים בטלפונים או סתם מתבטלות במרכזי בילויים וקניות. הבנות שראיתי באימון הן חדורות מוטיבציה מדבקת, לא נכנעות לקשיים ומאוד מכוונות מטרה. מחזה מעורר השראה, במיוחד בתור אבא לנערה מתבגרת שיש לי בבית.

מאת: ודים לינצקי
צילום: דבי זימלמן

לפרטים ויצירת קשר עם אורית: