הכנות של חודשים ירדו לטמיון, אבל גאורגיה הציעה הזדמנות של הרגע האחרון: 46 ק"מ, 2,500 מטר טיפוס, ונופים שקשה לשכוח. רונן קרומהולץ מצא עצמו באולטרה בוטיק בגיאורגיה:
קשים חיי אולטראיסט שמתכונן חודשים למרוצים מהמזרח התיכון: הייתי אמור לרוץ באמצע יולי 2025 בשוויץ במקצה ה־51 ק"מ של מרוץ Eiger by UTMB. אחרי הכנות מרובות ומוכנות לאירוע, נפתחה חזית המלחמה עם איראן וזה ירד מהפרק. היכולת להתאים את עצמך למציאות משתנה הפכה להיות לא רק בחירה אלא צורך קיומי. במקביל, נכנסתי לתקופת הטייפר, והגוף – דרוך כמו קפיץ – חיפש מענה. אבל אילו אלטרנטיבות היו לי? רב מרוצי ההרים באירופה בחודש יולי היו כבר סגורים לרישום.
הרשמו לתוכן מעולה – פעם בשבוע בלי להציק: הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
נזכרתי בריצה ארוכה שראיתי בסטראבה של רץ הרים מגאורגיה שהכין מסלול כחלק מצוות ההפקה של מרוץ שיתקיים לראשונה ב 19.7 והוא ישמח אם אשתתף בו: Mestia Ultra Marathon. אחרי ביטול אייגר, שבועיים לפני המרוץ פניתי אליו עם בירור האופציה לבצע שינוי לכיוון גיאורגיה.
אבל הוא "מרגיע" אותי ואומר: מצטער אין יותר מספרי חזה. אני לא מוותר ומספר לו את הסיפור המלא. אחרי כמה ימים, הוא חוזר אליי עם הבשורה הטובה: אתם בפנים – נוסעים לגאורגיה! אני במקצה 46 ק"מעם 2500 מ' טיפוס ואפרת אשתי במקצה 21 ק"מ עם 1,100 מ' טיפוס.
מסטיה – בין מגדלים עתיקים לפסגות מושלגות
מסטיה היא עיירה ציורית באזור סוונטי שבצפון-מערב גאורגיה. היא מוקפת נופים עוצרי נשימה של הרי הקווקז הגבוהים עם פסגות מושלגות, ביניהם הר אושבה האדיר (4710 מ'), קרחונים ומגדלי אבן מפורסמים שנבנו במאות ה 9-13 להגנה מפולשים.
מסטיה היא גם נקודת מוצא פופולרית לטרקים – במיוחד הטרק ממסטיה לאושגולי, שאורכו 60 ק"מ בארבעה ימים, והוא מושך הרבה ישראלים. אחרי יממה בעיר בטומי, אנחנו עולים במונית למסטיה, נסיעה של 7 שעות, כולל עצירות, שאחת מהן הובילה לשיחה מרתקת עם קבוצת רצים ביניהם מארגן מרוץ שטח בצפון ארמניה – יעד ריצה נוסף לרשימה.
האקספו והטעות שלי – בלי ווסט עם ציוד חובה, אין מספר חזה
ביום שלפני המרוץ, לאחר טיול לקרחון צ'אלאדי, הגענו לאקספו. זה לא באמת אקספו כמו שאנחנו מכירים – אין דוכנים ואין במות לצילומים. הסתפקתי בצילום עם מספר החזה על סלע עם רקע של ההרים מאחור. אבל יש תדריך מאוד מקצועי של מארגני המרוץ בהם הסברים מפורטים על המסלולים, מזג אוויר שצפוי על המסלול ועוד. מארגני המרוץ הם חברה שמקיימים פעילות קבועה של אימוני שטח ומפיקים מספר מרוצי שטח באזור טביליסי Trail Lab, וכן את מרוץ קזבגי שבקווקז.
אל תפספסו אף כתבה!
הצטרפו לקבוצת הווצאפ השקטה שלנו:הצטרפות מהירה
כשניגשתי לקחת את מספר החזה, ביקשו ממני – כמו מכל רצי ה־46, 70 ו־100 – להראות את כל ציוד החובה ואני השארתי את הווסט עם הציוד במלון, באסה! חזרתי למלון (כקילומטר הליכה), לקחתי את הווסט, וחזרתי. הבדיקה הייתה יסודית מאוד: הבחור מסמן בוי על הדרישות:
- מעיל גשם עמיד למים
- שמיכת מילוט
- משרוקית
- תחבושת
- כפפות
ממש לפי הספר. אפילו באירועים גדולים באירופה עוד לא נתקלתי ברמת בדיקה דקדקנית שכזו. בהחלט מרשים.
יום המרוץ – ריצת בוטיק בלב הטבע
אני מגיע לנקודת הזינוק במרכז העיירה ב 5:30, כחצי שעה לפני הזינוק למסלול ה46 ק"מ. ל46 ק"מ מזנקים 100 רצים. ל 100 ק"מ ול 70 ק"מ מזנקים 30 רצים לכל מקצה. לחצי מרתון יצאו 180 רצים. אלה כמויות של אירוע בוטיק שמזכיר לי אירועי ריצה בארה"ב בהם השתתפתי בעבר – שם רוב מרוצי השטח הם קטנים, עם מימד חזק של קהילתיות. לעומת זאת באירופה מרוצי השטח כיום הם אירועים ממוסחרים וגדולים יותר במיוחד אלו מסדרת ה UTMB.
היתרון של מרוץ בוטיק התגלה מיד: טיפוס ראשון ביער, סינגל צר וטכני – אבל כיוון שיש רק עשרות רצים, התנועה זורמת, לא נתקעת. ה־10 ק"מ הראשונים כללו טיפוס של 1,000 מטר זרמו לי מהר יותר משציפיתי. היער מוצל, הטמפרטורות נוחות (סביב 22), ולבסוף הנוף נפתח – פסגות הקווקז המושלגות עם פריחה מדהימה במדרונות.
צלילים מההר, קפיצות בסלעים, ורגעים אנושיים
בתחנת הרענון אחרי הטיפוס מקבל אותנו בחור צעיר עם כלי נשיפה אלפיני. בתחנות אחרות ילווה אותנו צליל פעמוני פרות. יש משהו אנושי, עמוק ומקורי בצלילים האלה – חיבור למקום, לקהילה. הם מושכים אותך קדימה כשאתה בסוף עלייה סיזיפית.
בהמשך, ירידה טכנית מאתגרת. נכנסתי לפוקוס מלא – קפיצות מעל סלעים ופלגי מים, חושים מחודדים, זרימה עם השטח. ואז, באמצע הירידה – מפגש מפתיע עם קבוצת צעירים ישראלים מהגליל בטיול לפני צבא. אני עוצר לקראתם והם מתפלאים "אבל אתה באמצע המרוץ, אל תעצור". אני מסביר להם שאני במרוץ שטח ושיש לי את כל הזמן עבורם. תמונה משותפת ואני ממשיך.
מטיילים בדרך – "אתה באמצע המרוץ אל תעצור"
פוגש אנשים שמוסיפים לחוויה
אני עובר דרך מספר כפרים עם מגדלי סוואנטי האופייניים. ביציאה מתחנה באחד מהם, אני פוגש את מגריט – במקור מברלין, חיה בטביליסי עם משפחתה ב4 שנים האחרונות. זה האולטרה הראשון שלה לאחר מספר מרתונים בגרמניה. במהלך ה 8 ק"מ שרצנו יחדיו היא עודדה רצים שנראו מותשים, היה בזה משהו מרגש ומעורר השראה – הסולידריות והאנושיות שנולדים בשטח.
מגריט הגרמניה המעודדת מימין
חציית הסיום
ה־6 קילומטרים האחרונים, במורד חזרה לעיירה, עברו מהר ממה שציפיתי. הרגליים כבר עייפות, אבל הגוף נע כמעט מעצמו – כאילו משהו בפנים לא מוכן להיפרד מהשבילים האלה.
אני חוצה את קו הסיום אחרי 7:33 שעות עם תחושת שלמות חזקה. רצתי 46 ק"מ, טיפסתי 2,500 מטר, צברתי אינספור רגעים – עם עצמי, עם השטח, עם נופים נפלאים ועם אנשים טובים שפגשתי בדרך.
בדרך חזרה מהסיום רגלית למלון אני קולט שלא היו לי התכווצויות בכלל לאורך המרוץ, וזה אומר לי משהו. מעבר להכנה טובה ותזונה נכונה לפני ובמהלך המרוץ אני שוב מרגיש כמו במרוצים אחרונים שרצתי שהמרחקים של 45–55 ק"מ הם בדיוק המקום הנכון לי כרגע. מספיק ארוך כדי לאתגר אבל לא כזה ששובר. אולי גם החצ'פורי של הלילה שלפני עשה את שלו עם הרבה פחמימות וגבינה חמה.
יום אחרי המרוץ: טיול רגוע לאושגולי – בין פסגות הקווקז ומגדלי האבן
למחרת האולטרה, מאטים ומתאוששים עם יום רגוע באושגולי – מקבץ של 4 כפרים מהגבוהים באירופה (2,100 מ') בהם גרות כ-70 משפחות, השוכנות בין הרים דרמטיים ומגדלי אבן עתיקים בלב סוואנטי. גובהם הרב גרם לבידודם משאר גאורגיה וכתוצאה מכך נשתמרו בהן רבות מהמסורות הדתיות והתרבותיות.
הדרך ממסטיה לאושגולי נמשכת כשעה וחצי, בין נופי פסגות מושלגות, נהר גועש וגשרי אבן עתיקים. הגענו לאושגולי – כפר עתיק מוקף מגדלי שמירה סווניים, רחובות בוץ ואבן, רועים מובילים פרות בין בתי האבן, סוסי פרא מתהלכים חופשי ובקצה נוף הרי הקווקז המושלגים המתנשאים ברקע. נראה כאילו הזמן פה עמד מלכת. מכאן גם רואים את הר שַּחארה – הפסגה הגבוהה בגאורגיה (5,200 מ') ואם יש עוד קצת כוח ברגליים, אפשר לצאת להליכה קצרה לכיוון קרחון שחארה. אפילו קטע של חצי שעה לכל כיוון כמו שאנחנו הלכנו, לאורך נהר קטן ושדות פתוחים, מחבר לטבע הקווקזי העצום.
מאת: רונן קרומהולץ
לחצו פה לקבל את ראנפאנל בטלגרם:
