התחזית במרתון ווינה: קור, צפיפות, הגשמת חלום

האקספו

אבל לפני זה היה עלי לקבל את ערכת המירוץ. ביום המיועד, יומיים לפני הזינוק יצאתי בתחנת רכבת תחתית אחרת, וצעדתי לכיוון נקודת הכינוס. מקום זו התברר כאולם ספורט ענק, מלא עד אפס מקום בדוכנים של כל חברת ציוד ספורט מוכרת וחלק נכבד מכאלה שלא, כמו כן של כל מירוץ באירופה ושל כל יעד לתיירות ספורט.

בקצה השני של מבוך הדוכנים היו עמדות קבלת הערכות. במקום לחפש את המספר שלי בערימה של מנילות, כמיטב המסורת בארץ, הבחור בצד השני של הדלפק סרק את הקוד שקיבלתי מבעד מועד, הדפיס במקום את המספר שלי, הדביק עליו את הצ'יפ אותו הוריד מגליל ענק, ושם כל זה בתיק איכותי וגדול. מספר החזה הזה הוא גדול מימדים מספיק בשביל שרצים רזים ממני יצליחו להתעטף בו, וזאת על מנת שיהיה עליו מקום לשם פרטי מודפס בגדול, מספר ושם בלוק הזינוק והעיקר – לוגו של שלושת הספונסורים העיקריים של המירוץ.

את הנכנסים למתחם האקספו פוגשת גרסה גרמנית של הסלוגן "האמן בעצמך".

תעלומת סיכות הביטחון

בנוסף למספר, התיק כלל מפת אירוע שמתקפלת למין מניפה שנועדה לעידוד הרצים – קיבלנו כזאת כשעודדנו את אליוד קיפצ'וגה. כמו כן, במקום הממתקים ממולאי חלבון שהם הדבר שבשגרה במירוצים הישראלים, קיבלתי שתי אריזות: האחת דמויית אריזת סטרפסילס, והשניה – דמויית אריזת אוטריוין, ונתגלו כתחליפים מקומיים של מוצרים אלה בדיוק. מה שלא היה בערכה להפתעתי – סיכות ביטחון. במקרה שלי לא היה צורך – רצתי עם חגורת טריאתלון, אבל איך מסתדרים אלה שלא? תעלומה.

ההמולה והצפיפות של מרכזי קניות לא עושים לי טוב – אני מוכן לטפס על קירות כשאני חצי דרך לתוך המבוך של איקאה, וגם כאן זה קרה: מרוב הבלבול קניתי מעיל ריצה יקר של אדידס – וגם עיסוי שעשו במקום חבורה של מסז'יסטים פולניים (זאת הנחה שלי בגלל שהתשלום התקבל בזלוטי הפולני).

לאחר קבלת הערכה בילינו יומיים בנעימים בעיר החלומות – וינה, כשאנחנו נתקלים בכל עבר באנשים בעלי מראה ספורטיבי שמחזיקים בתיקים כמו זה שלי. הרגשתי קצת בונה חופשי כל פעם שהחלפתי מבטים עם עוד בעלים של סונטו וסאקוני, והוא מביט בגארמין והוקה שלי במבט של הכרה.

הזינוק

בחזרה למירוץ. נשפכנו אני ועוד עשרות רצים מתוך הקרון שלנו והצטרפנו לקהל של אלפים שזרם לכיוון השדרה רחבת הידיים שלאורכה התבצע הזינוק. העברתי את התיק שלי, ובו בגדים חמים, לאחד הסדרנים הרבים, והתקדמתי לעבר חטיבת הזינוק שלי. כל חטיבה הייתה מצויידת בתאי השירותים, אבל עדיין התורים היו ארוכים, אז היו רצים שנאלצו "לאלתר". 

הרחק לפנינו, מעבר למספר רב של שערים מנופחים (כל אחד עם לוגו של ספונסר אחר) נשמעה מוזיקה וקריינות. מדי פעם שמענו ספירה לאחור – פעם בגרמנית, פעם משום מה באנגלית – כך ידענו שעוד חטיבה זינקה. לבסוף התור שלנו הגיע, ורצים סביבי – ואני עמם – החלו להתקדם לעבר הרמקולים, ועוד שער מנופח, הגדול מכולם. נפנפנו למצלמות שהוקרנו על מסכי ענק סביבנו, שמענו עוד ספירה לאחור – וזהו, אני לא מאמין, אני רץ במרתון וינה!

מתכוננים למרתון – בתוכנית האימון האישית של ראנפאנל! פרטים נוספים פה:

עד הפראטר

לאחר לא יותר מקילומטר-שניים הגענו לנקודה, בה זינק אליוד קיפצ'וגה לעבר ההיסטוריה. המשכנו לרוץ כמקשה כמעט, כאשר אנחנו ממלאים את כל השדרה הרחבה, והעקיפות מאתגרות. ככל שהתקרבנו למרכז, כך ראינו יותר מעודדים, חלקם – בעלי שלטים משעשעים יותר או פחות. אהבתי את זה שהפציר "לא להאמין לפלוץ אחרי הקילומטר ה-15" – או ליתר דיוק, אהבתי אותו בפעמיים – שלוש הראשונות שראיתי אותו: נראה שמעודדים רציניים עברו ממקום למקום ככל שהמרתון התקדם, כך שעד הסיום היו שלטים – ופרצופים – שראיתי לפחות ארבע פעמים. 

כיכר גדולה, פניה חדה שמאלה, ואנחנו רצים בתוך הפראטר, אותו פארק ענק שבו צפינו בסיום של ריצתו של קיפצ'וגה. אותו פארק שבו התחילה הרכיבה שלי ושל בני שהסתיימה בסרביה כמה ימים ספורים אחרי 7.10. המקום היה מפוצץ אוהדים במקרה הראשון, וכמעט לחלוטין ריק מאדם בשני. הפעם – הרבה מאוד רצים, הרבה פחות מעודדים. והנה תחנת המים הראשונה, אבל לא באמת. פשוט שורה ארוכה של ברזי מים. הבנתי למה לרצים רבים יש כוס פלסטיק רב-פעמית מחוברת לווסט. בהמשך גם הבנתי שיכולתי בשקט לדלג על תחנה זו – בהמשך היה מספיק תחנות רגילות, עם כוסות מים. ומה עוד היה לנו בתחנות? בננות, כמובן (בחלק מהתחנות דאגו לקלף אותן, ברובן – לא), שתיית ספורט בצבע כחול ניאון, ובחלק מהתחנות – שולחן נפרד לשתיה אישית של רצי עלית – זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מחזה שכזה. שולחן שמלא בקבוקים שכל אחד מקושט באופן שמייחד אותו ומאפשר לקלוט אותו מרחוק – ככה היה נראה שולחן בר אם חבורת ילדים היו משחקים בברמנים.

מה אגלה על עצמי? 

קילומטר אחרי קילומטר היו מסומנים על ידי שלט בחסות של חברת ביטוח מקומית. שלטים בפראטר הראו מספרים שגויים בעליל – 30 ומשהו, וזה הזכיר לי שאנחנו מבקרים בפארק זה פעמיים. תהיתי באיזה מצב אהיה בפעם הבאה שאראה את השלט הזה. האם אהיה בן אדם שונה באופן כלשהו? הרי בשביל זה אנחנו עושים דברים קשים בין היתר – בשביל לגלות דברים חדשים על עצמנו? מה כבר אגלה על עצמי בין שני הביקורים בשדרה של הפארק?

עוד מראה שליווה שלנו במשך כל הריצה – שלטי המפלגות. עוד כ-3 שבועות יש באוסטריה בחירות, והפנים של המועמדים – ארציים וגם מקומיים – הביטו בנו מכל עבר. חשבתי שאולי מדובר בריכוז מוגבר של תעלומת הבחירות לאורך מסלול המרתון, אבל אחרי הסיום הבנתי שלא כך הדבר – כל העיר מלאה בהם.

הקור

ניקח הפוגה מהמירוץ ונדבר על מזג האוויר, שזוכה אצלי למקום של כבוד – כן, לפרק משלו. בימים שקדמו למרתון בדקתי את התחזית באובססיביות גוברת, והייתה לכך סיבה. אם ביומיים לפני התחרות התחזית הייתה של מזג אוויר מושלם – חמים אך לא חם, ללא רוח או גשם – ביום המירוץ עצמו התחזית בישרה קור של מתחת ל-0 מעלות ורוח של מעל 20 קמ"ש. בשלב מסוים התפריט כלל גם גשם ושלג, אבל לבסוף ביום שקדם למירוץ התחזית התייצבה על 0-4 מעלות ומעונן חלקית. הרוח נשארה. 

החשש הגדול שלי היה מהזינוק והסיום. דאגתי לשים בתיק מעיל חם וכובע צמר, וחשבתי שזה מסדר לי את החיים בסיום (טעיתי). בזינוק לא היה מנוס. היה עלי טייץ ומעיל ריצה, באפ וכפפות, ועדיין הרגשתי צונן. הרצים סביבי לרוב היו לבושים באופן דומה. למחרת פגשתי בבית מלון רץ ישראלי שעשה טעות מרה – בא לזינוק עם חולצה קצרה ומכנסיים קצרים. הוא סבל מאוד.

ומה לגבי הסיום? 

כאן המארגנים עשו טעות, אולי היחידה בכל המבצע המרהיב הזה, אבל די רצינית. הסיום תוכנן להיות על שדרה לפני בניין העירייה, והוא גם אזור האוניברסיטה הטכנית של וינה. כל האזור הוא כרגע אתר בניה אחד ענק, ולאחר הסיום היה עלי ועל שאר הרצים לצעוד עוד מאות מטרים עד המשאיות עם התיקים – בהעדר שילוט נאות. ברבע שעה הראשונה עוד שמרתי על חום הגוף מהריצה, אבל אחרי זה התחלתי להתקרר במהירות, והבגדים החמים הגיעו מאוחר מדי. הייתי חייב להיכנס למקום מחומם, אבל באתר בניה אין הרבה כאלה. הלכנו לכיוון מרכז העיר וצללנו לתוך המסעדה הראשונה שראינו, כשאני נראה אומלל וקר. טוב, נו, מה זה רבע שעה של קור לעומת שעות רצופות של תענוג שהן המרתון!

אל תישארו מאחור!

כתבות ראנפאנל ישירות לווצאפ – בלי דיבורים מיותרים.

הצטרפו עכשיו:

לחצו לקבוצת הווצאפ השקטה

לנצח במרכז וינה

בחזרה למירוץ, ואנחנו בדרך החוצה מהפראטר. המסלול התעקל ימינה, לכיוון מרכז העיר, ואז שוב ימינה, ואנחנו רצים על הטיילת, אבל לא זאת של הדנובה – אותה כבר לא נראה היום יותר. אנחנו רצים לאורך ה-Donaukanal. קילומטרים בודדים, ועוד פניה שמאלה, הפעם לכיוון טבעת השדרות שמקיפה את לב ליבה של וינה. עוברים ליד הפארק העירוני, ליד הבנין המרשים של האופרה, ועוד פניה שמאלה – לתוך ה-Naschmarkt, באזור של שוק הדגים ומסעדות מעולות. מבלים רבים יושבים ליד השולחנות שהוצבו בחוץ למרות הקור, וצופים בנו הרצים. חלקם גם מעודדים – בעיקר בקריאות Skol ובהרמות כוס הבירה לכיווננו.  אנחנו אחרי כ-12 קילומטר ואני פתאום נכנס למצב מוזר של טראנס. מרגיש לי שמאז ומעולם רצתי ככה ברחובות וינה, ושאמשיך לרוץ ככה לנצח, אבל המחשבה הזאת לא מעיקה אלא מרגיעה – וגם מרגשת. כן, אני פתאום נרגש עד דמעות. בשבילי הריצה הזאת לאורך ה-Naschmarkt הייתה כנראה אחד מרגעי השיא של הריצה שלי עד כה.

באר הנפט והאנשים סביבי

חלקם עוקפים אותי, או אני אותם, ואנחנו לא נתראה יותר – כך למשל הבחור שרץ בתלבושת בווארית מסורתית, או זה שרץ עם כפכפי גומי שחוקים. לעומתם, יש כאלה שקצב הריצה שלהם תואם פחות או יותר את שלי, ואנחנו נפגשים שוב ושוב, קילומטר אחרי קילומטר. אבל אם הקצב הממוצע שלנו שונה אפילו בשניה לקילומטר – זה הרי מצטבר, לא? אני מנסה לחשב מה יהיה המרחק ביננו בסיום, אבל המחשבות זולגות כמו חול דרך האצבעות, והחישוב לא נראה בהישג יד.

ממשיכים, וכעת אנחנו מתרחקים ממרכז העיר, ומתקרבים לאזור ארמון השונברון. לפתע אני רואה שער מנופח לפניי, ואחריו שלטים עם מספרים, שלידם קבוצות קטנות של אנשים. המוח שלי לא מתפקד בשיאו, ולקח לי כמה רגעים להבין שזה מקום ההחלפה הראשון של מרוץ השליחים. רצים לאורך שדרות ירוקות שגם כאן מלאות במעודדים, אבל מאחוריהם – חיי העיר נמשכים, יש אנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם, רוכבים, וגם – דבר שתמיד מפתיע אותי – רצים שלא כחלק מהאירוע. פתאום לפנינו עוד בניין וינאי קלאסי, אבל בחצר שלו – באר נפט. לרגע אני בטוח שאני הוזה – למה שתהיה באר נפט באמצע וינה? אבל אז אני נזכר במוזיאון הטכני שנמצא צמוד לשונברון – כן, אוקיי, זה הגיוני.

הרפואה

ואפרופו ההצלחות של המארגנים, הרפואה: בנוסף לאינספור אמבולנסים שניצבו לאורך המסלול, המרתון השתמש בשירותיהם של רופאים רצים. מדובר בתכנית, שרופא שמשתתף בה מקבל ככל הנראה כרטיס כניסה חינם, ובתמורה רץ עם שלט של "רופא רץ" ומוכנות לבצע פעולות החייאה במקרה הצורך. יוזמה ברוכה, למרות שאצלי עולה התהיה: מי מספר את הספר? כלומר, מי יחיה את הרופא הרץ במקרה שהוא זה שלוקה בדום לב?

הישראלים

264 רצים ישראליים רצו בארוע. וזה מתוך כ-46 אלף משתתפים, מספר מרשים ביותר, בהתחשב בצורך בטיסה לא זולה כלל. היו ישראלים שרצו בצוותים שלמים – שמעתי לא מעט עברית סביבי – והיו גם מעודדים ישראליים, כולל שתי קבוצות עם דגלים ואחת עם סווטשירטים של החטופים. לקראת הסיום שמעתי קבוצה אחת כזאת פונה אלי לכאורה ומעודדת אותי להמשיך ולסיים. התרשמתי מיכולת ההבחנה שלהם שאפשרה להם לצוד ישראלי בקהל, אבל כשהסתכלתי על התמונות מהאירוע ראיתי קצת מאחורי רצה בשם שני – היא ככל הנראה הייתה היעד של העידוד. מקווה שנהנת, שני!

שוב פראטר, ואננס

ממשיכים בחזרה למרכז העיר, ופתאום לפנינו נקודת פיצול: רצי חצי המרתון נפרדים כאן מאיתנו, להם מצפה בקרוב סיום ליד בניין העירייה. אנחנו המרתוניסטים ממשיכים שמאלה, ועוברים ליד זוג המוזיאונים הראשיים של וינה – זה של מדע וזה של אמנות. ביקרנו בשניהם לא מעט פעמים ואנחנו מכירים אותם היטב, אבל אף פעם לא ביקרתי בשדרה שמאחוריהם – והנה אני כאן, מביט בזווית העין בבניינים היפים האלה מנקודת ראות לא מוכרת. 

העייפות מתחילה לתת את אותותיה – אבל בצורה מאוד הדרגתית. לא כך המצב אצל רצים רבים אחרים – ככל שמתקדמים, אני רואה יותר ויותר אנשים עוברים להליכה. אני מקבל החלטה אסטרטגית – לא לעבור להליכה לא משנה מה. 

שוב הטיילת של ה-Donaukanal, מערבית מאיפה שנפרדנו ממנה, אבל לי כל הגשרים והבניינים מתחילים להראות אותו דבר, אז לרגע אני לא בטוח לגבי המיקום. אבל עוד קילומטר וחצי, עוד פניה שמאלה – ואני מבין שאנחנו שוב מתקרבים לפראטר. אני אזכה שוב לראות את שלטי הקילומטרים עם מספרים של שלושים פלוס – אבל הפעם בזכות! והנה אנחנו שוב בפראטר, וזאת הפעם הראשונה שרצים מתקדמים יותר רצים מולנו בכיוון הנגדי. ואת מי אני רואה רץ מולי, אם לא את משה, האיש והאננס! 

קילומטר 32 – אתה כבר עייף ויש לך עוד 10!

ממשיכים לכיוון האיצטדיון של הפראטר, מסתובבים, ואת רצי השליחים מפצלים שמאלה, יש להם כאן עוד תחנת החלפה. אני מסתכל על רצי השליחים עם המספרים השחורים שלהם בקנאה: הם נראים כל כך טריים ורעננים! ואכן, הבדל משמעותי מאיך שאנחנו נראים, שכן זהו ככל הנראה הרגע הכי קשה של המרתון: קילומטר 32, אתה כבר עייף, אבל יש לך עוד 10 כאלה לרוץ. עוד תחנת מים ועוד, והשדרה האינסופית נגמרת סוף-סוף. עוקפים ביתן שהוא נקודת הסיבוב ומתחילים לחזור לכיוון הנקודה, שממנה זה כבר שטויות, כי זה כבר לכיוון מרכז העיר ששם הסיום, או כך אני אומר לעצמי – וממשיך לרוץ. 

אל בחור שרץ לידי פתאום מצטרפים שני חברים שלו – על אופניים. אחד מהם כמעט מאבד שליטה ובנס לא מפיל את חברו הרץ. אני צופה במתרחש כאילו דרך זכוכית אטומה: העולם שלי מתחיל להצטמצם לקטע האספלט לפני, שמדי פעם מתחלף בפסי הרכבת החשמלית, אותם יש לחצות בזהירות. פה ושם קופצים אל תוך המנהרה שבה אני רץ פנים של המעודדים. פה ושם אני נותן כיף לאיזה ילד או שם יד על שלט עם עוד פטריה מגבירת הכוחות. אין ספק, אני עמוק בתוך מאבק הישרדות. אבל שוב פניה ועוד אחת – ואני מבין לתדהמתי שאנחנו שוב ליד הפארק העירוני, רצים דרך שוק רחוב. אנחנו ממש קרובים, למעשה, נשאר כ-2 קילומטרים עד הסיום! 

פתאום התמונה מתבהרת 

ואני מציץ מתוך מנהרת הכאב שלי אל תוך עולם של יופי, ושמש, ואנשים שקוראים בשמי (שכן הוא מופיע בגדול על מספר החזה שלי) ומעודדים אותי! הצלמים מצלמים אותי, הרוקדות הברזילאיות על הבמה רוקדות בשבילי, ותאי השירותים ליד עומדים ריקים וזמינים – עבורי, אבל אני לא צריך אותם, אני צריך לסיים. ואני רץ, ואפילו מגביר את הקצב, עד שאני מתחיל לשמוע מוזיקה מרחוק, ואז השדרה מתעגלת ימינה, ואני רואה שאר סיום ענק עם מסך עליו שמראה את הזמן, ואני שומע את שמי, ורואה את הצלמים, ומעיף את הידיים השמימה. 

סיימתי! 

אחר כך, לאחר הסיום, כשהתחממתי במסעדה הארעית ושיניי הפסיקו לשקשק, חזרנו לבית המלון, ומימי לא שמחתי כל כך לאמבטיה של בית מלון. אשתי טוענת שלא רק שנרדמתי באמבטיה, אלא גם נחרתי, ואני מכחיש בכל תוקף. כבודו של מרתון במקומו מונח, אבל לא מבזבזים ערב בוינה, אז לקראת הערב יצאנו מבית המלון לכיוון כנסיית פיטר הקדוש, שם חיכה לנו קונצרט נהדר של מוזיקה קלאסית. סיום מדהים של יום יוצא מן הכלל.

לאחר פחות משבועיים, כך קרה, שוב הייתי בוינה. חציתי את השדרה ההיא ליד המוזיאונים, היכן שנמצא הפסל של גתה, ובדמיוני ראיתי אותה כפי שהייתה אז. לא מוצפת מכוניות ורכבות חשמליות, אלא מגודרת, עם במה עליה הרקדניות הברזילאיות, עם הרצים המתנשפים, עם המעודדים מאחורי המעקים. אני מדמיין את עצמי רץ מולי, עייף, אבל חזק, אבל נרגש, אבל המום. תודה לך, וינה, כנראה שבאמת שינית אותי – אבל בטח ובטח השתנת בעיני לתמיד.

מאת: דימה רובינשטיין
תמונות: ספורטוגרף, דימה רובינשטיין

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!

Share On

Tweet