צוק מנרה מוכר לרצי שטח כמגרש משחקים שמזכיר טיפוס אלפיני. הראל נחמני והחבר'ה יצאו ל 3 הקפות קשוחות ומספרים:
לפני מספר שבועות פגשתי את חברי רונן קרומהולץ לקפה, ושאלתי אותו, "מה רצים מחר?", התשובה הייתה "מטפסים את צוק מנרה", 3 פעמים. ללא היסוס עניתי שאני מצטרף וכך מצאתי את עצמי בבוקר יום המחרת, בחניון התחתון של צוק מנרה.
בימים אלה אני נמצא בהכנות לריצה לאורך שביל ישראל בפרויקט "רצים בשבילם" , ולכן החלטתי שבכל הזדמנות שאוכל לרוץ על השביל או בסביבתו, אתפור מסלול ועדיף שיהיה אתגרי במיוחד ומעניין מבחינה נופית. שביל ישראל, כשמו כן הוא, חוצה את ישראל ועובר בנופים הקסומים של הארץ היפה שלנו. השביל מהווה מקור לאינספור מסלולי ריצה, שחלקם ממש על השביל, וחלקם חוצים אותו בנקודות שונות, המהוות סימן דרך, פיזי ורוחני.
כתבות הפאנלים – קבלו אותנו פעם בשבוע: הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
צוק מנרה היווה תמיד עבורי אתגר מיוחד והוא חלק אינטגרלי בחוויות הריצה של רצי שטח/הרים ישראליים רבים. זהו המקום היחידי בארץ שמדמה איכשהו טיפוס אלפיני ומהווה מקום אימונים אידיאלי למתאמנים למרוצי הרים בגלל יחס גובה לק"מ שלו.
הצוק מכיל שביל (סינגל) מרכזי עם כמה שלוחות, שמטפס מהאתר עצמו (מה שהיה פעם רכבל תחתון) לעבר הפסגה, שם נמצא קיבוץ מנרה. אורך השביל הוא כ- 4 ק"מ עם טיפוס רציף של כ 750 מ' גובה מצטבר, בעצם מדובר על "לופ" של כ- 8 ק"מ (הלוך וחזור), שהמנוסים בינינו יעשו אותו מספר פעמים.
קבלו את הכתבות שלנו ישירות לווצאפ בקבוצה שקטה
המסלול עצמו בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון הוא טיפוס דוך בתוך יער בשיפועים חדים, בחלק השני רצים על דרך נוף שמעבירה אותנו מצד דרום של מצוק רמים, לצד הצפוני שלו, והחלק השלישי הוא שוב טיפוס אנכי שמגיע לרכבל העליון של אתר צוק מנרה.
בבוקר שלמחרת הפגישה עם רונן, השכמתי קום, ובשעה 03:45 כבר הייתי בחניון התחתון של צוק מנרה. הקפה המהביל פיזר ריח ניחוח, וחבורת הרצים – פול הוץ, עופר ניאזוב, יונתן שכטמן, רונן קרומהולץ ואורית שלו, כולם רצים/ות ותיקים ומנוסים, המכונים גם במקרה חבורת "מה רצים מחר?", היו בשלבי הכנה שונים לריצה, מזוודים במיטב הציוד לריצות שטח – Trail Run.
הריצה החלה בחושך מוחלט (רצים עם פנסי ראש), היישר לתוך קיר תלול, בו הגוף נכנס למצב ספיגה, ומחייב ריכוז רב ושקט פנימי וחיצוני, בשבילי זאת הייתה מאין הכרת מסלול לקראת "רצים בשבילם" על שביל ישראל.
ואכן בערך במחצית הגובה, בסמוך לאתר כריית הנחושת העתיק, אנו מתחברים לסימון של שביל ישראל, במקטע 3, שמתחיל בתל-חי ומסתיים במצודת כח. אט אט האור עלה, ואנחנו מצטלמים ב "מרפסת" רגע לפני הזריחה, עם הנוף הקסום של הגליל העליון, הגולן ורכס החרמון, וממהרים להגיע לפסגה לפני הזריחה עצמה. הנוף למעלה מרהיב ורק הרכבל העליון של צוק מנרה, שעומד עזוב ונטוש, לאחר שהפסיק לפעול לפני כמה שנים (עוד לפני המלחמה), מעיב על האווירה המיוחדת.
הירידה על אותו המסלול בדיוק, אבל מדובר בסרט אחר לחלוטין, בנוף אחר לחלוטין ובשרירים אחרים שהגוף מפעיל. אני רודף אחרי רונן ויונתן, מנווט בין האבנים המדורדרות, ומנסה לשמור על האיזון של הגוף. כל אחד/ת בקצב ובסגנון שלו/ה, חלקינו עם מקלות ריצה וחלקינו רצים freestyle.
מגיעים לרכבים בחניון התחתון, ומתדלקים מים, מלחים ותזונה, מסדרים את הרגליים ואת הראש, ויוצאים לסיבוב נוסף, לכבוש את ההר. הפעם אני מחליט לעלות ללא הפסקות, דוך כמו שאומרים, ולנסות לרוץ בעלייה, בקטעים שהשיפוע בהם "סביר".
הרגליים כבר עובדות במאמץ רב, והעומס על הגוף כולו עולה כמה מדרגות, ולמרות זאת, אני מחליט לא לעצור, ולאפשר לגוף לעבוד בעומס אחיד. עושה הפסקה קצרה ב- "מרפסת", ממשיך עם המומנטום לקצה ההר. קשה להפריז בתחושת האופוריה שמתפשטת בגוף בסיומה של העלייה השנייה, ועכשיו הראש והגוף מכינים עצמם לירידה חזרה ל base camp.
הירידה השנייה הייתה אולי החלק הקשה ביותר בריצה, השרירים קשים והגוף מתכווץ היטב מהעומסים אליהם הוא לא מורגל. רונן ויונתן חולפים על פני בריצה מהירה, מדלגים מעל האבנים הפזורות בעזרת המקלות, כאילו נולדו בהרי האלפים, ואני מסמן להם לא לחכות לי, מתוך ידיעה שאזדקק לזמן ובעיקר לסבלנות על מנת לסיים את המסלול על שתי רגליים.
הקצב איטי בהרבה והירידה נראית ארוכה מתמיד, המחשבות רצות בראש והגוף רק מחכה שהריצה תסתיים. עוד כמה ירידות תלולות ואני מגיע בשלום לרכבים, פולט אנחת רווחה, ומודיע לנוכחים שאני את הריצה להיום סיימתי. מוריד נעליים, מאוורר רגליים, ומתחיל לחשוב על החוויה שעברתי. החבורה המנוסה יוצאת לסיבוב נוסף בהר, ואני, שלא מקנא בהם בכלל, מתחיל לחשוב על המסלול הבא על שביל ישראל, שאותו אבקר בקרוב.
אורית שלו, מטפלת מומחית ברפואה יפנית ובהיפרתרמיה, ורצת שטח מנוסה שרצה במסלול הזה בפעם הראשונה, נותנת כמה טיפים לרצות והרצים שמעונינים להגיע ולרוץ בצוק מנרה: הריצה/ הליכה/ עלייה הייתה מאוד ממוקדת, זהו מסלול שאי אפשר להתפזר בו, צריך לבוא בידיעה לקראת מה באים ולכבד את האירוע.
המסלול לא מוצל ברובו – צריך לבוא מספיק מוקדם אם רוצים לעשות הרבה עליות בעונת הקיץ, להתאבזר באוכל מספק ודלק להשלמה. זהו מסלול יפה איכותי ומתאים לרצי/ות שטח שרוצים לקחת את האימונים שלב אחד קדימה.
לקינוח, קפצנו לטבילה בירדן, בטיילת הסמוכה לקיבוץ עמיר (מקום הולדתי). המים הקרירים אמנם החדירו הנו תחושת רעננות, אך המפלס הנמוך ביותר של הירדן אי פעם, שנגרם עקב שנת הבצורת האחרונה, נותן תחושה אפוקליפטית משהו, בתקווה שהחורף הקרוב ימלא את המאגרים ואת ערוצי הנחלים.
לסיכום, לפעמים חוויות לא מתוכננות, מותירות בנו את הרושם החזק ביותר. למדתי על עצמי שניתן לסמוך על הגוף גם במצבים שהוא לא מכיר, אבל שתמיד צריך לדעת מתי הגבול ואיפה הנקודה שממנה כבר לא ממשיכים.
תודה לחבורת "מה רצים מחר?" שאימצו אותי אליהם ונתנו לי תחושת מסוגלות ובמיוחד לרונן חברי, שבזכותו אני אהיה מוכן להצטרף למקטעים על שביל ישראל במסגרת "לרוץ בשבילם" בתאריכים 19.9.25 – 14.10.25
כתב וצילם: הראל נחמני
הראל הוא יזם ומוביל בתחום ריצות שטח ורכיבות אופניים בישראל, איש ברזל שהספורט הוא דרך חיים בשבילו. הוא הקים את Gran Fondo Israel המארגנת אירועי רכיבה בינלאומיים ומארגן את "רצים בשבילם", במהלכו תחצה חבורה של רצי ורצות שטח את שביל ישראל, 1,100 ק"מ, במשך 26 יום (19.9.25 – 14.10.25) על מנת לגייס תרומות לחיילים בודדים בשיתןף פעולה עם "המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין".
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
