הולילנד בקיארד אולטרה 2025 – חוויות מהמרוץ שאין לו קו סיום

ההיסטוריה של הבקיארד בישראל

לישראל הגיע פורמט הבקיארד לראשונה בפברואר 2020, ימים ספורים לפני פרוץ מגפת הקורונה, ביוזמתו של זולי ביהרי, שם מוכר בין רצי האולטרה בארץ. האירוע הראשון נערך אז בסינגל הסוללים, בהשתתפות 43 רצים בלבד, והניח את היסודות למסורת שאני אישית מקווה, שהיא כאן כדי להישאר.

מאז, הפורמט צבר תאוצה משנה לשנה: יותר משתתפים, רמה מקצועית שהולכת ועולה, יותר ספונסרים, ובעיקר, עוד ועוד סיפורים ואנשים שנכנסו לפנתיאון של קהילת האולטרה המקומית. בשנת 2024 לא התקיים המרוץ בשל המלחמה, וזולי ביהרי הודיע כי הוא פורש מארגון האירוע. מי שלקח השנה את המושכות היה יאיר רמאן, שהרים יחד עם צוות מתנדבים מסור מאוד, הפקה מוקפדת ומרשימה, שלגמרי לא ירדה מרמה של אירועי ספורט שרואים בחו"ל. רמאן זכה לברכת הדרך מזולי, שאף הגיע להזניק אותנו באחת ההקפות.

כנהוג, במהלך היום הרצים פתחו במסלול ידוע מראש הכולל סינגלים וקטעים טכניים, כיוונו השתנה כל שלוש הקפות, ועם רדת החשכה עברנו למסלול הלילה – שבילי עפר רחבים, אך לא פחות מאתגרים. השנה, בשעה 14:00 בדיוק, עמדו 92 רצים ורצות על קו הזינוק והחלו במסע אל הלא נודע.

שיאים עולמיים והסיבולת האנושית

הבקיארד תפס בשנים האחרונות תאוצה גם בעולם. השנה נקבע שיא עולמי מדהים: 119 שעות ו־798 ק"מ, על ידי האוסטרלי פיל גור, בתום קרב פסיכי עם הניו-זילנדי סאם הארווי. חמישה ימים רצופים של ריצה, מנוחות קצרות ושינה של דקות ספורות בין הקפה להקפה. כמעט שבוע שלם של מרוץ ויציאה לריצה של 6.7 ק"מ בכל שעה עגולה, בכל מזג אוויר.

עיר האוהלים מתעוררת

יום חמישי בבן שמן, הרבה לפני ההזנקה, השטח כבר נראה כמו פסטיבל קטן. אוהלים, גזיבואים, ציוד – עיר שלמה לתפארת שקמה תוך כמה שעות. חלק מהרצים הגיעו ליער כבר בלילה שלפני, הקימו מחנה, נכנסו למוד של צ’יל וחיכו לשעה שתיים בצהריים. 

צוות ההפקה הגיע עם אור ראשון על מנת לתלות תאורה, לפרוס חשמל, למקם תאי שירותים, וכמובן להציב את שער הזינוק הגדול והמרשים שממנו נצא לאירוע המטורף הזה שכל כך חיכינו לו. הכל עובד כמו שעון. בין ההתרגשות, התארגנות והכנות אחרונות, הייתה גם אווירה של קהילה שמרגישים ברגע שדורכים במקום. כשהגעתי לשם איפשהו בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר, הרגשתי מיד בבית.

אל תשארו בחוץ! קבוצת הווצאפ (השקטה) שלנו – לעדכון על כתבות:

במהלך השעות שלפני הזינוק מתחרים מתמקמים ומקימים את המחנה שלהם, בד"כ בלווית מלווה אחד לפחות. כדי להגיע למרחקים הארוכים, חייבים ליווי ולוגיסטיקה מוקפדת. תפקיד המלווה להכין למתחרה שלו את מה שהוא צריך, לסייע בתפעול תקלות, ולעודד. זה קורה במהירות, בד"כ בכמה דקות, והמשתתף מזנק להקפה הבאה.

בזמן שהמשתתפים רצים, המלווים מתחברים ומכירים אחד את השני. שכנים לאוהלים יושבים יחד ומספרים כל אחד על הרץ שהם הגיעו ללוות, מפרגנים, עושים "לחיים" עם עוד איזו בירה קרה ויש באוויר אווירה של פרגון הדדי.

הכנות אחרונות

הרצים מגיעים מכל קצות הקשת. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, ותיקים לצד כאלה שזה המרוץ הראשון שלהם – לכל אחד יש סיבה אחרת לעמוד כאן איתי על קו הזינוק. עבור אחד זה מבחן גבולות, עבור אחרת זו הגשמת חלום ישן. עבורי זה היה כדי לגלות עד לאן הגוף והנפש יכולים לשאת אותי.

האוויר טעון בהתרגשות. חיבוקים, צחוקים, לחיצות ידיים. רגעים מרגשים שבהם שמות ופרצופים מהרשתות החברתיות מתחברים ואפשר לתת חיוך וחיבוק אמיתי במציאות. בין אוהלים, פנסים וציוד – כולנו שכנים למחנה אחד גדול וקהילה אחת. השאלה שחוזרת שוב ושוב כשאני עוברת בין אנשים ופוסעת לעבר עמדת הרישום היא: "כמה אתה מתכנן לרוץ?"

מסביב כולם על הרגליים ויש התרחשויות בכל פינה. מישהו עוד מותח חבלים ומסיים להקים את האוהל שלו, מישהו מחפש עוד כמה פרצופים מוכרים להגיד להם שלום, אחרים כבר שוכבים על כיסא נוח עם רגליים למעלה. חלק ניגשים לעמדת ההרשמה, מקבלים מספר חזה ואת השי החמים – אפודה ממותגת של הבקיארד אולטרה ומיד חוזרים למחנה, לתת לגוף עוד קצת מנוחה לפני שקורעים אותו לגמרי. הייתי מתארת את האווירה בעיר האוהלים כשילוב בין התארגנות דרוכה לאווירה כיפית של פסטיבל. כולנו מחכים בקוצר רוח לשעה שתיים ולצלצול הפעמון שיסמן: התחלנו.

רגע ההזנקה

השעה שתיים בצהריים, השמש מתמקמת לה ביחד עם כמה ענני חסד מעל יער בן שמן, ו-92 רצים ורצות עומדים מתוחים על קו הזינוק. יאיר רמאן המפיק של האירוע, מרכז את כולם לתדריך אחרון ואנחנו מצטופפים סביבו כדי לשמוע הכל. מסביבנו – מלווים, מצלמות, טלפונים, חיוכים נרגשים וקהל שמעודד ומתרגש ביחד איתנו. השעון הדיגיטלי הענק עם הספרות האדומות תלוי על שער הזינוק ומתקרב להציג את שעת הזינוק שלנו. אני מביטה עליו ומתרגשת בכל רמ"ח איברי.

עשר שניות לפני ההתחלה כולנו נסחפים לספירה קולקטיבית בקול רם: "עשר, תשע, שמונה…". האנרגיה בשיא. ואז – צליל הפעמון, הרגע שכל כך ייחלנו לו, קורע את הדממה. ההמון יוצא לדרך. בהתחלה אנחנו דבוקה צפופה שרצה כגוש אחד, כמו נהר אנושי ששוטף את השבילים. בתוך דקות הגוש מתחיל להתפרק. כל רץ ורצה מוצאים את הקצב שלהם. יש כאלה עם תוכנית ברורה: "אני כאן לעשר הקפות." אחרים באים בראש פתוח: "אני ממשיך לרוץ עד שכבר יפסיק להיות לי כיף". מישהי מקווה לשבור שיא אישי, מישהו אחר רק רוצה לראות עד לאן ישא אותו הגוף והראש שלו. השביל התמלא בצעדים, נשימות, תקוות והתרגשות. מרוץ הבקיארד מספר חמש יצא לדרך!

החוויה שלי – אסטרטגיה של סבלנות

תכננתי מההתחלה – אני רצה לאט. ידעתי שההתרגשות בהתחלה עלולה לגרום לי לפתוח מהר מדי, זה קורה כמעט תמיד כשנסחפים עם הדבוקה, אבל מיד כשיצאנו הצצתי בשעון, לקחתי נשימה עמוקה כדי לאפס את ההתרגשות והאטתי לקצב המתאים לי.

קבעתי לעצמי שהקצב שלי ינוע בין 7:30 ל-8:30 דקות לקילומטר והייתי נחושה לדבוק בו. את זמני ההגעה למחנה תכננתי בקפדנות. אם לא נדרשו החלפות או טיפול מיוחד, הגעתי כך שיהיו לי כחמש דקות לנוח. אם ידעתי שמחכה לי יותר לוגיסטיקה – נעליים, גרביים או הכנות נוספות, ניסיתי לסיים עם כשבע דקות רזרבה. מספיק רגוע כדי לשמור כמה שיותר על אנרגיה והתאוששות ומצד שני שיהיה לי זמן לטפל במה שצריך ולחזור שוב לזינוק. מדי פעם מישהו זיהה אותי וזרק "בהצלחה ביאטריס", לפעמים רצתי חצי דקה לצד מישהו ושוחחנו, אבל רוב הזמן הייתי עם עצמי.

החום של שעת הצהריים לא הפתיע אותי ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. יחסית לעונה לא היה חם מדי ועננות כיסתה לפרקים את השמש. חודשים קודם עשיתי סימולציות על אותו מסלול בבן שמן, באמצע היום, גם ב-35 מעלות כששמש הקיץ קופחת מעליי. אימנתי את מערכת העיכול להכניס כמויות גדולות של פחמימות וניסיתי מזונות שונים במהלך האימונים שלי. רציתי שהגוף יכיר את כל התחושות כבר לפני המרוץ – והרגשתי שהוא באמת הגיע מוכן.

ארבע ההקפות הראשונות נעשו על מסלול היום. שלוש נגד כיוון השעון, ואז היפוך כיוון. בסיום ההקפה הרביעית כבר הצטיידנו בפנסים ויצאנו למסלול הלילה: שבילי עפר רחבים עם כמה מקטעים סלולים. שונה, פשוט יותר, אבל גם לשבילים האלה יש אתגר ועם זאת, קסם משלהם.

כשהחושך ירד על היער

בסוף ההקפה הרביעית השמש נופפה לנו לשלום ועברנו אל דמדומי הלילה. הפנסים נדלקו, השטח השתתק והיער עטה על עצמו קסם אחר. באמצע ההקפה החמישית טפחתי לעצמי פיזית על השכם ואמרתי: “הגעתי לחושך.” זה היה רגע מרגש עבורי, עוד נקודת ציון ששמתי לעצמי במסע הזה שחילקתי למקטעים. הגעתי בראש של לא לחשוב על מה שמחכה לי בהמשך, לא על כמה שעות עוד נשארו למה שתכננתי לי בראש, אלא רק על ההקפה הנוכחית, פיצלתי את המרחק והתמקדתי בכאן ועכשיו. 

אומרים שבלילה יש בדידות, אבל דווקא כשמסביבי חושך מוחלט, מצאתי שלווה ורצתי נינוחה מאוד. לפעמים הצטרפתי לרץ אחר לדקה או שתיים, אבל רוב הזמן הייתי עם עצמי – ובכל זאת, בכל רגע, הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר. ידעתי שאני רצה בתוך חלום שהתכוננתי אליו כמעט חמישה חודשים. אינספור אימונים, תכנונים, מחשבות – ועכשיו אני כאן, בתוך הרגע הזה, נהנית מכל שנייה ושרה לי בקולי קולות איזה שיר שפתאום פוצח לי באוזניות.

גם אזעקה פצחה לי באוזניים בסביבות השעה חצות בלילה, אבל לזה לצערי אנחנו כבר "רגילים". ההפקה הוסיפה לנו עשר דקות נוספות עד הזינוק הבא כדי שנוכל להתמגן ולשכב על הרצפה בזמן ההתראה, ולהמשיך בריצה בבטחה לאחר מכן.

הגוף והראש – חוזה פנימי

כשנרשמתי לבקיארד, המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם היה 21 ק"מ בלבד. בחודשים שלפני המרוץ תוכנית האימונים שלי עברה כל מיני התאמות ושינויים בגלל סיבות אישיות, טילים איראניים ושאר ירקות והצלחתי להאריך עד 30 ק"מ באימון הכי ארוך שלי, ובכל זאת, ביום המרוץ מצאתי את עצמי חולפת כמעט על פני 75 ק"מ.

ביני לבין הגוף שלי היה חוזה לא כתוב שנחתם אחרי כמה הקפות, באמצע היער: החלטנו שהוא יישא אותי רחוק ככל שיוכל, ואני מבטיחה לא לדחוף אותו מעבר ל"זמן פציעות". בכל הקפה בחנתי את עצמי: הנשימה, הצעדים, ההרגשה ובעיקר טכניקת הריצה שלי. ידעתי שכל עוד טכניקת הריצה שלי נינוחה והגוף יציב, אני בסדר. במהלך הדרך כשראיתי רצים שפתאום מתחילים לרוץ קצת עקום, לכפר על שלפוחית או שפשפת, אני ידעתי שזה תחילת הסוף עבורם. כל הזמן שמתי לב למנח שלי. כל עוד אני רצה טוב, אפשר להמשיך.

הזדמנות נוספת לא להפסיד כתבות מעולות:

הבקיארד היה בשבילי לא עוד מרוץ אחד מיני רבים, אלא התחלה של דרך בעולם האולטרה. לא רציתי "לגמור" את עצמי, להיפצע או להרתיע את הגוף שלי מהחוויה הזו. ביקשתי ממנו לשאת אותי הכי רחוק שאפשר, ואני הבטחתי לו לעצור ברגע שהוא יגיד לי.

עם כל קילומטר שעברתי, עם כל סיבוב, התפלאתי מחדש על מה שהגוף שלי מסוגל לעשות. רצתי בכיף, בהנאה, בלי כאבים או מיחושים וזה ממש שימח והפתיע אותי. עוד הקפה ועוד הקפה..וואו, אני חזקה! בסוף ההקפה ה-11 הרגשתי כאילו קיבלתי SMS מהאינטואיציה שלי. סיימתי אותה בזמן, יצאתי להקפה ה-12, רצתי עוד כמה דקות ואז פתחתי לראות את ההודעה. האינטואיציה דיברה בקול ואמרה: "מספיק להיום." הקשבתי. עצרתי חזקה, שלמה, בלי פציעות, בלי כאבים ועם ידיעה שהבקיארד הזה הוא ממש לא הסוף, אלא רק ההתחלה.

הרגעים הקטנים והקסם שבריצת אולטרה

הבקיארד בהחלט שונה מכל מרוץ אחר. בכל שעה אנחנו הרצים חוזרים אל המחנה – אוכל, כסא נוח ומלווה שמחכה לנו עם חיוך וכדור מלח. הפיתוי להישאר שם, לוותר, עלול להיות גדול. רק מי שהרצון שלו חזק מספיק קם שוב ויוצא לעוד סיבוב. זהו מגרש משחקים שבו נבחנים גבולות. עד כמה אני חזקה? עד כמה זה באמת חשוב לי? כמה הקפות עוד אצליח להחזיק גם אם כואב, כשמשעמם, כשקשה?

דווקא בתוך המאמץ, הראש מתרוקן. לא חשבתי על כלום במהלך כל הריצה. באמת. אחת עשרה שעות חלפו כמו שלוש. פשוט רצתי כמו סוס עם כיסויי עיניים בצדדים. המוח התמלא בשלג כמו טלוויזיה על ערוץ אחת. אחרי שבע הקפות שמתי אוזניות. פתאום התחלתי לרקוד כשהתנגן שיר שאני מאוד אוהבת, ושרתי בקולי קולות כשנשארתי לבד. למרות החושך והעייפות, הייתה לי תחושה עילאית, רגעים שהרגישו כמו חופש טהור.

במחנה חיכה לי אוכל מנחם, מרק עוף עם איטריות שבישלתי יום לפני כן במיוחד למרוץ. האווירה בעיר האוהלים היא מנחמת וקסומה. לפעמים זה זר מוחלט שמחייך ונתן מילה טובה, ולפעמים חברים שמגיעים לעודד אותי בהפתעה בדיוק כשאני בין הקפות. אלה היו רגעים קטנים ומיוחדים, והם, הם אלה שהפכו את החוויה למשהו גדול מהחיים.

סיפורים מהמסלול

הבקיארד הוא תמיד הרבה מעבר לסיפור האישי שלך. זה מרחב שמאגד סיפורים אנושיים שיכולים לטלטל, לרגש עד דמעות או להעניק המון השראה. אסי שמעוני, למשל, רץ עם חולצה שעליה מודפסות תמונותיהם של חמישה חברים שנפלו – בצבא, במשטרה ובמלחמות האחרונות. כל צעד שלו היה מסע של זיכרון ושליחות. אחד מהם היה אמיר איל, שאביו הגיע ללוות את אסי בחלק מהמרוץ. "הם תמיד איתי במחשבות," סיפר אסי, וקל היה לראות שהכוח והיכולת שלו להמשיך לעוד הקפה ועוד הקפה, לא מגיע רק משרירי הרגליים, אלא ממש מהלב.

על אותו קו זינוק עמד יניב זוהר, בן 19 בלבד, שעד לפני שנה התקשה לרוץ קילומטר אחד בלי לעצור. הילד שגדל על רקע קשיים, לילות של בדידות ועישון וויד, קיבל החלטה לשנות את חייו לטובה. הוא קם בחמש בבוקר לפני בית הספר, התאמן כאילו זו עבודה במשרה מלאה, רץ לופים אינסופיים של 400 מטרים עד שהגיע ל-30 קילומטרים ברצף. הוא הפתיע את עצמו במרתון תל אביב, בחצי מרתון עם ג’ינס (!) בזמן מעולה של שעה ו-33 דקות, וברכיבות שטח מפרכות. בבקיארד הוא השלים 12 הקפות, וכל כולו חדור מטרה: "רציתי לגלות את הכוחות שלי."

רץ נוסף שעמד איתנו על קו הזינוק הוא אסף איילון, בן 23, שהגיע עם ניסיון ריצה עצמאית של 100 ק"מ. דודו דאנו, המנצח השנה, סיפר לו על הקונספט של הבקיארד שלושה חודשים בלבד לפני האירוע, והוא החליט לנסות. בלי מאמן, בלי קבוצה, עם תוכנית אימונים שבנה לעצמו, הוא הציב יעד: 24 שעות של ריצה, 100 מייל. בפועל, הוא הצליח הרבה יותר – 30 הקפות, 200 קילומטרים, עד שהגיע לאפיסת כוחות. אסף רץ עם עקשנות בלתי נגמרת ותחושת שליחות לרוץ גם למען חברים שאיבד בדרך ודגל עם שמותיהם התנוסס במחנה שלו.

גם ברוך זוחר חזר למסלול. אחרי 180 ימי מילואים בשנה החולפת, עם עבודה תובענית כעצמאי, משפחה וילדה קטנה בבית, הוא כמעט לא התפנה לאימונים. ובכל זאת, הוא לא היה מוותר על הבקיארד בעד שום הון שבעולם כך אומר. הפעם הוא השלים ארבע הקפות בלבד, אבל עם חיוך ענק. "התוצאה לא משנה," אמר, "החוויה שווה הכול."

בני זר, רץ ותיק עם יותר משלושים שנות ניסיון ועשרות מרתונים, הגיע לבקיארד אחרי ניתוח מורכב בקרסול, כזה שהרופאים רמזו שאולי ישאיר אותו לכל היותר עם ריצות קצרות של 5-10 ק"מ, אבל העקשנות ניצחה. חודשים של שיקום ואימונים החזירו אותו בהדרגה למסלולים, והוא סימן לעצמו מטרה: עשר הקפות. בדיוק כמו שתכנן – כך סיים, 67 ק"מ של סגירת מעגל מרגשת. "לפעמים," חייך, "האופטימיות והעקשנות מנצחים את הרופאים."

הסיפור האחרון המובא כאן הוא המסע המרגש של ירון חיימזון שלא השאיר אותי אדישה. ירון ליווה בעבר לא מעט חברים במרוצי הבקיארד והספרטניון, וכשעלה בראשו הרעיון להשתתף בבקיארד, תכנן לרוץ חמש-שש הקפות. אבל מאחוריו סיפור חיים אחר – 11 שנים של ליווי אשתו האהובה שחלתה בסרטן. היא הייתה בת זוגו למסע, עודדה אותו בכל מרוץ, ליוותה אותו ל-12 מרתונים ואולטרות.

היא נפטרה לפני כארבעה חודשים. ירון וורד חלקו 35 שנות זוגיות מקסימה יחד. עשרת הסיבובים שרץ בבקיארד הפכו לטקס פרידה, לזכרה. "היא הייתה שם איתי" סיפר, "והיא עודנה שם – עד הסוף."

הקרב על הניצחון

כמו תמיד בבקיארד, לקראת הסוף נותרו רק המעטים החזקים ביותר. אחרי 40 שעות ו-267 ק"מ, הוכתר המנצח: דודו דאנו. דאנו, בן 45, לוחם ימ"מ לשעבר, כבר הוכיח את עצמו בעבר באולטרה קיצוני. מקום שלישי במרוץ החולות בנמיביה (250 ק"מ בתנאים קשים) ועוד המון קילומטרים מאתגרים באמתחתו. גם כאן, המנטליות שלו הכריעה. הוא נראה כאילו היה יכול להמשיך עוד שעות רבות. כשראיתי איך נראה דודו כשהוא יוצא להקפה מספר ארבעים שלו, איחלתי לעצמי שבפעם הבאה, להקפה הראשונה שלי, אצא כך.

האחרון שנשאר איתו, ה"אסיסט", היה מיכאיל אושרקוב. לפני שנתיים הוא עצר בהקפה ה-39, וגם השנה נעצר שם. שניהם רצו יחד שעות ארוכות, עד שדאנו המשיך לבדו להקפה נוספת, שבזכותה קיבל את התואר – המנצח בבקיארד אולטרה של שנת 2025.

השמות החזקים שמאחורי דודו ומיכאיל הם עידו דסה (שכתב אצלנו כמה וכמה כתבות בראנפאנל) שהשלים 32 הקפות, אסף איילון עם 30 הקפות, תמר שי עם 29 הקפות, סופי וקסלר-כהן עם 26 הקפות, וגל איזביצקי עם 25 הקפות. בנוסף, איציק וקסלר-כהן ופבל גונצוב הם שני רצים נוספים שנכנסו למועדון היוקרתי והשלימו 24 הקפות וחצו את רף ה-100 מייל.

הסוף הוא רק ההתחלה

אני השלמתי 11 הקפות. כמעט 75 ק"מ – פי 2.5 מהריצה הארוכה ביותר שעשיתי לפני כן. זה היה המרתון הראשון שלי, וזה היה האולטרה הראשון שלי. לאחר היציאה להקפה ה-12 אני חוזרת על עקבותיי לקו הזינוק ומוחאים לי כפיים. אני מתרגשת, שמחה, מרגישה שזה היה לי קצת קצר, אבל מצד שני, אני מסתכלת קדימה ורואה עוד אלפי קילומטרים שמחכים לי שארוץ אותם. סיימתי בטוב ועם המון טעם של עוד.

חזרתי למחנה, הורדתי נעליים וגרביים, השרירים אט אט התקררו והנה, הגיע השלב שבו אני צריכה תמיכה או לפחות מקל הליכה כדי לנוע במרחב. אני נשכבת למנוחה באוהל ובזמן הזה בעלי שהגיע לתמוך בי ולעזור לי בלוגיסטיקה מקפל את כל הדברים שלנו. בינתיים אני שומעת ברקע אנשים חוזרים, ואז שוב יוצאים להקפה. הפעמון מצלצל שוב, הרצים יצאו לסיבוב נוסף, לאט לאט קולות הצעדים שלהם התרחקו ונבלעו לתוך היער. הלב שלי רצה לצאת איתם להקפה נוספת, אבל הראש כבר חשב קדימה, על הפעם הבאה. לרגע היה בי תסכול שלא יכולתי לצאת שוב, ואז הבנתי: ההרפתקה שלי רק התחילה.

מכאן אפשר רק לעלות

הפתעתי את עצמי לגמרי. רק כשאני עוצרת לחשוב על המרחק שרצתי, אני מבינה כמה הוא עצום. עד לפני חודשים ספורים זה נראה דמיוני, ועכשיו הוא מאחוריי. אני כל כך שמחה על כל רגע של אימון, על הריצות, על השעות בחדר הכושר ועל כל מה שבנה אותי והביא אותי חזקה ליום הזה. בזכות זה הצלחתי לרוץ מרחק שהיה עד לפני יום חמישי זר לחלוטין עבורי.

בבקיארד הזה חציתי לראשונה את קו המרתון, והמשכתי הלאה אל האולטרה הראשון שלי. זה היה מסע חדש, מסע אל הלא-נודע, והגוף שלי הפתיע אותי שוב ושוב. הוא לא רק עמד באתגר, הוא שיתף פעולה, התמודד והגיב בצורה מדהימה. 

אפילו ההתאוששות שלי הייתה מהירה: שלושה ימים אחר כך כבר עליתי וירדתי מדרגות כאילו לא קרה דבר. אני נותנת לעצמי עוד כמה ימי מנוחה וחסד, אבל הלב והרגליים כבר משתוקקים לצאת שוב לרוץ.  הבקיארד הסתיים והוא כבר מאחוריי, אבל הוא זה שסימן לי התחלה חדשה ומרגשת.  לעוד אלפי צעדים מהנים, מאתגרים, מלמדים ומרגשים על השבילים.

כתבה: ביאטריס זיסקינד 

צילמו: תומר פדר – SportPhotography שצילם את האירוע בעין מדויקת והעביר את החוויה שלנו דרך המצלמה בצורה מופלאה. ירון חיימסון, פזית נהון

Share On

Tweet